פסק-דין בתיק בשא 13220/07

לפני שתי בקשות להארכת מועד להגשת ערעורים ושני ערעורים שהוגשו על החלטת כב' הרשמת ש. פומרנץ מיום 9.7.06 במסגרת בש"א 7296/06 בת.א. 19875/05, החלטה שדחתה בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשות-המערערות בהעדר הגנה ביום 12.2.06.

בקליפת אגוז, יאמר  כי כב' הרשמת קבעה בהחלטתה שהמבקשות לא הוכיחו שיש חובת ביטול מן הצדק, ביקרה את התנהגות המבקשות באי הגשת בקשה להארכת מועד עקב פניה ללשכה לסיוע משפטי, בהגשת בקשה לביטול פסק דין באיחור וללא הגשת בקשה להארכת מועד וכן קבעה כי משביטול פסק הדין הוא ענין שבשק"ד ביהמ"ש קרי בהתאם לטיב ההגנה הרי שבענין זה ומול כתב תביעה מפורט ומבוסס לא פירטו המבקשות כנדרש ולו טענת הגנה אחת.

כבר בשלב זה יש לומר שגם בהליך שלפני "הקפידו" המבקשות לנקוט באותם מחדלים ואולי אפילו חמורים יותר והכל כשכבר "ניכוו ברותחין" בהליך הקודם ובגין אותה התנהגות ואותם מחדלים.

על המבקשות לעבור את המשוכה הראשונה שבה על הבקשה להארכת מועד להתקבל. לשם כך נדרש טעם מיוחד שבמקרה דנן אינו קיים.

ההיפך הוא הנכון, אין אפילו טעם רגיל ונראה כי מדובר במחדלים חמורים ואולי אף בניצול לרעה של הליכי משפט כדי לנסות לעכב ביצוע של פסק דין סופי וחלוט (במועד הגשת הערעור).

החלטת כב' הרשמת נשוא הבקשות והערעורים שבפני התקבלה אצל ב"כ המבקשות עוד ביום 16.7.06.

משכך, יש ליתן משקל לשתי עובדות, האחת כי לזכות לטובת המבקשות עמד פרק זמן ארוך מהמקובל כדי להתארגן לקראת הגשת הערעור או כדי להגיש כל בקשה רלוונטית אחרת שכן עמדה לרשותן כל הפגרה ובנוסף כל הימים שנמנים לצורך הגשת הערעור. משכך על הערעור היה להיות מוגש עד ליום 20.9.06 (או לפחות היה ניתן להגיש בתוך תקופה זו בקשה להארכת מועד).

הערעור והבקשות להארכת מועד הוגשו לא פחות ולא יותר ביום 16.8.07, קרי באיחור של קרוב לשנה.

העובדה השניה המצריכה התייחסות היא כי במועד קבלת החלטת כב' הרשמת היו המבקשות מיוצגות ע"י אותו ב"כ ואם למבקשות אין השכלה משפטית, הרי שלבא כוחן יש גם יש ובוודאי ידע הוא שעליו או על המבקשות לפחות לבקש בקשה מתאימה אם סבר שהחלטת הרשמת כל כך "שגויה" כפי שפירט בהודעת הערעור.

אך המחדל אינו נעצר כאן, המבקשות טוענות כי המינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי יצא ביום 13.5.07 קרי 3 חודשים לפני הגשת הבקשות והערעורים ובכל זאת לא הוגשו ערעור ולא בקשות לא במועד שיצא הסיוע המשפטי ולא בסמוך לו.

האם באמת לא ניתן היה לשלוח לביהמ"ש ולו בקשה לקונית ופשוטה לקבלת ארכה?

לא רק זאת אלא שביום 11.10.07 התקיים בפני דיון וביקשתי כי יוצגו לי מסמכי הלשכה לסיוע משפטי על מנת לברר מתי הוגשה הבקשה לקבלת הסיוע וזהו אולי הפרט החשוב ביותר שיכל ל"תקן" במקצת את חומרת מחדלן של המבקשות והנה למרבה ההפתעה, לא הוצג שום מסמך ולא היתה בידי המבקשות שום ראיה אובייקטיבית למועד שבו ביקשו סיוע משפטי בנוגע להגשת הערעורים.

למותר לציין שגם לסיכומי המבקשות לא צורף אישור שכזה.

המועד להגשת ערעור הוא מועד שבחיקוק, אין בנמצא שום "טעם מיוחד" כפי שהוגדר בפסיקה להארכת מועד ודין הבקשה להדחות.

המבקשות חזרו גם הפעם על אותם מחדלים שננקטו מצידן בהליך בבית המשפט קמא.

בהליך של ערעור לא ניתן להשלים עובדות וטענות שלא הובאו בפני ביהמ"ש בערכאה הראשונה, בוודאי לא ניתן כשאין בנמצא צידוק לאי הבאת הראיות או הטענות מלכתחילה.

במקום להציג בפני ביהמ"ש קמא הגנה  טובה ומפורטת הנתמכת בראיות ובעובדות ולא בטענות כלליות, הסתפקו המבקשות "בהבטחות" כי לכשיבוטל פסק הדין הן תגשנה כתב הגנה ובו יפורטו טענות הגנתן הטובה.

לא כך דורשת הפסיקה והכל כשהרשמת עוד מיד כשהוגשה הבקשה לעיכוב פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ציינה "טענות ההגנה אינן ברורות". הודעת הערעור גורפת מאוד ולמעשה תוקפת כמעט כל קביעה של כב' הרשמת פומרנץ.

יחד עם זאת בסיכומים לא נפרטו הטענות לפרוטות ולא הובאו ראיות שיוכיחו כי כב' הרשמת טעתה.