פסק-דין בתיק בשא 12215/06

1.         בפניי בקשה לתיקון כתב תביעה, על-ידי הוספת עובדות חדשות, כך שיאוזכר במפורש כי המשיבה 2, הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרת היישוב"), הייתה מבטחת המשיבה 1, מ.ג.מ.ן חברה לעבודות קבלנות בע"מ (להלן: "מ.ג.מ.ן"), ו/או המבטחת של כל קבלן משנה אשר עבד מטעמה של "מ.ג.מ.ן".

2.         המבקש, תובע את המשיבים בגין נזק גוף שארע לו, ביום 19/6/1996, עת עבד באתר עבודה מטעם "מ.ג.מ.ן" (להלן: "האירוע").

3.         הנימוק לבקשה הוא כי, לאחר הגשת התביעה ולאור טענות "הכשרת היישוב", פנה המבקש אל מנהל החברה בה עבד, מר מאזן מנסור (להלן: "מר מנסור") , אשר מסר לו כי היו קיימות שתי חברות, שלשתיהן בעלי מניות משותפים ומנהל משותף (מר מנסור),  האחת "מ.ג.מן" והשנייה "חברת חומרי בניין מ.ג.מן ראמה בע"מ" (להלן: "מ.ג.מן ראמה"). המבקש היה עובד של החברה "מ.ג.מן ראמה", שהייתה קבלן משנה של "מ.ג.מן". הכיסוי הביטוחי לשתי החברות ניתן על-ידי הכשרת הישוב, שבטחה גם את קבלי המשנה של "מ.ג.מן".

4.         הכשרת היישוב, מתנגדת לבקשה מהנימוקים הבאים:

א.         הבקשה אינה נתמכת בתצהיר ערוך כדין.

ב.         התיקון המבוקש מהווה שינוי חזית של ממש, שכן המבקש היה מודע עובר להגשת התביעה לזהות מעסיקתו, הגם שהתכחש לה, בניסיון לזכות בתגמולי ביטוח שלא כדין.

ג.          לא הובאה כל ראיה כי "מ.ג.מ.ן ראמה" הייתה קבלנית משנה של "מ.ג.מן".

ד.         התיקון המבוקש נדרש, מבלי לבקש מבית-המשפט להגדיר את "מ.ג.מ.ן ראמה" כנתבעת נוספת, ולא  בכדי, משום שהמבקש צפה כי אם יבקש את צירופה תעלה טענת התיישנות.

אם יותר התיקון המבוקש, לא תוכל "הכשרת היישוב" לטעון טענת התיישנות, שכן הגשת התובענה המקורית קובעת גם לגבי העילה החדשה, ובכך תקופח זכותה מלהתגונן בטענה זו.

ה.            הצהרת מר מנסור, כי נכון לזמן הארוע היה אחד מבעלי המניות בחברת "מ.ג.מן" ובחברת "מ.ג.מ.ן ראמה", אין בה להועיל לטענת המבקש, שהרי מדובר בשתי חברות שונות שלכל אחת מהן אישיות משפטית נפרדת, ואין להשית על הכשרת היישוב חבות בגין חברה שאינה מכוסה בפוליסת הביטוח, רק בשל זהות בעלי המניות.

5.         ביום 15/10/06 הגישה "הכשרת היישוב", בקשה לצירוף פסק-דינו של כב' השופט עמית בת.א. 10432/97 בימ"ש מחוזי חיפה מ.ג.מ.נ חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ' השכרת היישוב חברה לביטוח בע"מ ואח', על-פיו נדחתה תביעת "מ.ג.מ.ן" נגד הכשרת היישוב. פסק-דין זה מעיד על חוסר האמון שיש ליתן להצהרתו של מר מנסור, שכן בהצהרתו לא נאמר דבר על פסק-הדין.

דיון

6.       בטרם אדון לגופו של עניין, אני מתירה את צירופו של פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט עמית.

7.       לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה נחה דעתי כי, דין הבקשה להידחות וזאת מהנימוקים הבאים:

א.         הבקשה אינה נתמכת בתצהיר כמתחייב מתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. הצהרתו של מר מנסור אינו תצהיר, משלא אומת ואושר בפני עו"ד. די בטיעון זה בכדי להביא לדחייתה של הבקשה על הסף.

ב.         זהות המעביד הייתה בידיעת המבקש, עובר להגשת התביעה, כפי שעולה מהודעתו על פגיעה בעבודה, מיום 9/7/96 שם צוין תחת הכותרת של המעביד: "חומרי בניין מגמן ראמה בע"מ", כך גם בבקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלה מיום 25/10/96, ומאישור ההנהלה מיום 25/8/96, שהוצא על גבי דף רשמי של "מ.ג.מן ראמה".

גם אם התובע, לא ידע, בעת הגשת תביעתו את זהות מעבידו הישיר, הרי עם הגשת כתב ההגנה על ידי "הכשרת היישוב", ביום 19/03/03, נודעו הדברים.

הלכה היא כי, בית-המשפט ינקוט בגישה ליבראלית, בבואו לבחון בקשה לתיקון כתב התביעה. עם זאת, בית-המשפט לא יתיר את התיקון, מקום שבו הוא מתבקש לאחר למעלה משלוש שנים מיום שהוגש כתב התביעה, בנסיבות כגון אלו.

ג.       יתר על כן בית המשפט לא יתיר את תיקון כתב התביעה, כאשר קבלת הבקשה, תהא משום עקיפת תקופת ההתיישנות (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005, 144-145).

במקרה דנן טוען המבקש, כי הכשרת היישוב הייתה המבטחת של חברת "מ.ג.מן" ושל קבלי המשנה שלה, הלא היא חברת "מ.ג.מ.ן ראמה". כאשר, הלכה למעשה, כאמור, התובע היה עובדה של חברת "מ.ג.מן ראמה", שהינה חברת עצמאית.