פסק-דין בתיק בשא 11067/06

1.         בתיק זה הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת, אשר ערבה להלוואות שהעניק המשיב לבתה, גב' עדי שפר (להלן: " החייבת")

            לפי האמור בכתב התביעה, יתרת החוב בשתי הלוואות הינה בשיעור של 11,449 ש"ח באחת ו - 7,902 ש"ח בשניה.

            המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן וטענתה היא למעשה כי הסכומים הנתבעים כוללים חיובי ריבית שלא כדין, וזאת בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בה.פ. 1182/00 בוני נ' בנק כרמל.

2.         הדיון בבקשה נערך היום בפניי, ב"כ המשיבה וויתר על חקירת המבקשת וב"כ בעלי הדין סיכמו את טענותיהם בעל פה.

            לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

3.         כאמור לעיל, טענת ההגנה של המבקשת נסמכת על פסק הדין בעניין בוני. בפסק דין זה קבע כב' השופט קלינג, כי חיוב הלווה בריבית פיגורים על היתרה שמועד פרעונה טרם הגיע, הינו בבחינת קיפוח לפי חוק החוזים האחידים, נוגד את תקנת הציבור לפי חוק החוזים (חלק כללי), ולפיכך פסול.

            לפיכך טוענת המבקשת כי ניתן לדרוש ממנה ריבית פיגורים רק בגין התשלומים שמועדם חל לפני חודש יוני 2004 ולגבי היתרה יש לחייב בריבית רגילה בלבד.

            דין הטענה להידחות משני טעמים. הראשון, והעיקרי שביניהם, הוא הטעם שלא הוכח, אף לא לכאורה חיוב בריבית שלא כדין. בבקשת הרשות להתגונן מפנה ב"כ המבקשת לסעיפים 4ג' ו - 5ג' לתביעה כנגד החייבת. בסעיפים אלה נאמר כי ההלוואות הועמדו לפירעון מיידי, אך לא נאמר דבר או חצי דבר באשר לריביות בהן חויבו.

            גם לפי פסק הדין בעניין בוני העמדת ההלוואה לפירעון מיידי הינה תקינה ואין בה פגם, ואולם מעצם העמדת ההלוואה לפירעון לא מתחייב חיוב בריבית פיגורים.

ב"כ המשיבה הפנה לדפי החשבון שצורפו לתביעה מהם ניתן ללמוד כי למעשה בפועל לא הועמדו ההלוואות לפירעון מיידי והן ממשיכות להתנהל בדרך הרגילה, כך שלמעשה ההעמדה לפירעון היא אך לצורך הגשות התביעות. בנסיבות אלה ברור שאין לדבר על חיוב בריבית חריגה שלא כדין, והטענה העובדתית מתבררת כבלתי נכונה. לפיכך הטיעון המשפטי הנאה שנבנה על הבסיס העובדתי, אינו רלוונטי כלל לתביעה דנן.

4.         יתרה מכך, גם אם היה מתברר כי אכן קיים חיוב בריבית חריגה לגבי חלק ההלוואה שפרעונה הוקדם, ספק אם היה מקום לקבל את הבקשה בנסיבות אלה. מובן כי עיקר החוב לא נובע מהחיוב הפסול בריבית אלא מקרן ההלוואה והחיוב בריביות "רגילות". טענה בדבר חיוב בריבית שלא כדין יש להעלות באופן מפורט והדבר נאמר בפסיקה באופן מפורש פעמים רבות. ראו לדוגמא האמור בע"א 16/89 ורדים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, וכן ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה:

                        "כלל ידוע הוא, שנתבע, המבקש רשות להתגונן, חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות. במיוחד אמורים הדברים במקרה כמו שלנו, בו עיקר הטענה הוא על חישוב ריבית מופרזת:

"כלל גדול הוא כי נתבע בדיון דחוף הרוצה ברשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הענין. הטענה הסתמית 'שילמתי ריבית מופרזת' אינה מספקת ואינה מזכה אותו ברשות להתגונן" (השופט זוסמן בע"א 385/59 החברה הא"י לתעשית כותנה בע"מ ואח' נ' רחמני)."

            ב"כ המבקשת טענה כי אין בידיה מידע על סכומי הריבית אשר נגבו ביתר, ומדובר במידע הקיים ברשות הבנק. יחד עם זאת, לא הוגשה בקשה כלשהי להורות לבנק להמציא את המסמכים הרלוונטיים, אשר על בסיסם ניתן היה לערוך את התחשיב.

            המבקשת  אינה יכולה לטעון מחד כי אינה יכולה לבסס את בקשת הרשות להתגונן בהיעדר מסמכים, ומנגד לטעון כי השלב לבקש את חשיפת המסמכים טרם הגיע. גם בעניין זה קיימת פסיקה עניפה אשר חייבה בנקים למסור מסמכים בשלב המקדמי לצורך ביסוס בקשת רשות להתגונן וראו לעניין זה, בין השאר, רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ.

5.         ב"כ המבקשת טענה בסיכומיה כי בשלב זה אין חובה להוכיח ולפרט את כל נימוקי ההגנה.

            אכן בשלב זה של הדיון  לא צריכה המבקשת להוכיח את הגנתה, ויתרה מכך, השאלה כיצד יוכחו הטענות בהמשך אינה רלוונטית. יחד עם זאת, אין לקבל כי אין על המבקשת חובה לפרט את טענותיה. חובת הפירוט של בקשת רשות להתגונן הינה בבחינת הלכה פסוקה, עליה חזרו בתי המשפט השכם והערב. לשם הדוגמא אזכיר רק את פסקי הדין בע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, ובע"א 248/89 החברה הכלכלית למוסיקה נ' Warner Home Video , כשתי דוגמאות מני רבות.

6.         אשר על כן, מכל האמור לעיל עולה כי מלכתחילה עמדה למבקשת טענת הגנה אפשרית כנגד חלק קטן מהתביעה בלבד, טענה אשר לא פורטה כנדרש, והתבררה למעשה כחסרת ביסוס עובדתי.

            אכן לא בקלות תידחה בקשת רשות להתגונן, אולם משהגעתי למסקנה כי אין למבקשת הגנה אפשרית כלשהי, אין מנוס מדחיית הבקשה.