פסק-דין בתיק בש 92127/06

א)        פתח-דבר

1.         הבקשה שבפני היא להורות על עיכוב ביצוע צו הריסה ואיסור שימוש שניתן ביום 18/1/04בת.פ. 2521/03 ע"י ס. הנשיא, כב' השופט הרטל, בביהמ"ש השלום ברחובות וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהוגש מטעם המבקש.    

            עסקינן בבקשה שנייה לאחר שניתנה בהסכמת הצדדים אורכה בת שנה.

2.         אין מחלוקת כי המבקש ואח' הינם הבעלים ובעלי זכות השימוש והחזקה במקרקעין הידועים כגוש 196 חלקות 3,4,5,16 המצויים בסמוך למושב בני דרום בתחום מרחב תכנון "שורקות" (להלן: " המקרקעין").

  המקרקעין הוכרזו כקרקע חקלאית עפ"י התוספת הראשונה לחוק התכנון  

  והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק התכנון והבנייה"), וחלה לגביהם תכנית ת.מ.מ. 3 המייעדת את המקרקעין לחקלאות.

3.         כתב האישום בת.פ. 2521/03 שהוגש כנגד המבקש ואח' ייחס לו ביצוע עבירות של עבודות בנייה ושימוש ללא היתר לפי סעיפים 145,  204 (א) ו-(ב), 208 ו- 253 לחוק התכנון והבנייה, וזאת לאחר שמפקחים מטעם הועדה המחוזית מצאו באוגוסט 2003 מתחם בשטח כולל של 11 דונם סלול אספלט מוקף גדר בטון בגובה של 2.5 מ', כשבתוכו מבנים שנבנו ללא היתר כדין: שתי תוספות למבנה ישן בשטח של כ- 408 מ"ר ו- 89 מ"ר, רמפה מבטון בשטח של כ- 102 מ"ר, מבנה מאיסכורית בשטח של כ- 60 מ"ר, מבנה מאיסכורית בשטח של כ- 10.8 מ"ר, ומכולה המשמשת כמשרד בשטח של כ- 15 מ"ר (להלן: " הבנייה החורגת").

4.         ב"כ הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו המבקש הודה במיוחס לו בכתב-האישום, והוא הורשע עפ"י הודאתו, ונגזר עליו לשלם (ביחד עם שלושה אחרים) קנס בסך 100,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתו.

            כמו-כן ניתן צו הריסה למבנים המפורטים בכתב-האישום, וניתן צו להפסקת השימוש לבנייה החורגת, אך ניתנה אורכה בת 12 חודשים לביצוע הצו.

בחלוף תקופת האורכה, הגיש המבקש בתאריך 10.7.05 בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין ובקשתו נדחתה. על החלטה זו, הוגש ביום 26/7/05 ערעור, ובצידו הבקשה דנן. 

ב)         טיעוני המבקש:

5.         ב"כ המבקש עתר לביהמ"ש בבקשתו המקורית ליתן עיכוב ביצוע צו ההריסה והפסקת השימוש למשך שנתיים ימים, וזאת מאחר ולדבריו " ההיתר נמצא על הסף" לאחר שערך את כל התיקונים הנדרשים.

            בטיעוניו בע"פ ביקש ב"כ המבקש עיכוב ביצוע כאמור לעיל, אך לתקופה בת 5 חודשים.

לטענת ב"כ המבקש, במסגרת הסדר הטיעון, המשיבה הסכימה למתן עיכוב ביצוע הצו למשך שנה, לאחר שהמבקש ציין כי יפעל לאישור התוכנית, ואם לא תצלח דרכו להביא לאישורה, אזי יכנס לתוקף צו ההריסה.

ברם, לדבריו, בינתיים הוועדה המקומית המליצה על אישור המבנים שנבנו ללא היתר, והמבקש הגיש תוכנית מפורטת לוועדה המחוזית ליתן אישור בדיעבד למבנים חקלאיים, אלא שעפ"י החלטת ועדת הערר המחוזית בערר 439/05 הסמכות למתן היתר מוקנית לוועדה המקומית, ועל כן, לטענת ב"כ המבקש יהא זה חוסר תום לב מטעם המשיבה להתנגד.

המבקש אף הלין על כך, שהמשיבה, על בסיס הכרותה עם מוסדות התכנון השונים, ידעה כי אישור התוכנית יארך למעלה משנה (בממוצע כשלוש שנים), ואם התכוונה המשיבה  להתנגד להסדר הטיעון על-מנת שצו הריסה יחול באופן מיידי, על מה ולמה גרמה למבקש הוצאות כספיות, לצורך הכנת התוכניות לאישור. ב"כ המבקש הפנה לע"פ 7622/03 עזמי עמירה נ' מנהל מחוז ירושלים וע"פ 7548/03 גולאני נ' מד"י (לא פורסם) וטען, כי המשיבה מנועה מלטעון כיום כי "הדרך להשגת ההיתר ארוכה היא".

אשר על כן לטענת ב"כ המבקש, הוועדה המוסמכת, קרי, הוועדה המקומית, אישרה את בניית המיבנים כמבוקש, והחלטת הוועדה מהווה הבטחה מנהלית לפיה יינתן למבקש היתר, כאשר השאלה היחידה שנותרה פתוחה, הינה מועד קבלת ההיתר.

ב"כ המבקש גורס כי מאחר והסמכות למתן היתר לאישור מבנים קיימים מוקנית לועדה המקומית, וזאת עפ"י החלטת ועדת ערר מחוז מרכז בערר 439/05 שאוזכר לעיל, והיא אישרה את התוכנית והמבנים נשוא הבקשה אזי " השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא מועד מתן ההיתר" (סעיף 11 לבקשה).

וכן: