פסק-דין בתיק ברע 649/05

1.         המבקשת עותרת להרשות לה לערער על החלטת בית משפט השלום בקריית גת, לפיה נפסקו לזכותה סך של - 15,220 ש"ח כתשלום תכוף במסגרת תביעתה עפ"י חוק הפלת"ד נגד המשיבים.

            תשלום תכוף הינו יצירת החקיקה שנועד "למנוע מחסור וסבל מידיים מן התובע בתקופת הביניים עד שתברר התביעה עד תומה" (ע.א. 2745/90 בארי נ' הלפרין, פ"ד מה (3) 57 מפי כב' הנשיא שמגר). המבקשת מתמקדת במספר נקודות אשר תבדקנה עפ"י הדין, הפסיקה והשיקולים המתווים את תפקידה של ערכאת הערעור בהליך מעין זה.

2.         לגישת המבקשת, טעה בית משפט קמא כאשר הורה על ניכוי סכום של 20,800 ש"ח בגין קצבת מל"ל. נטען שאין מקום לנכות קצבה שהתקבלה עוד לפני התאונה ושאינה קשורה אליה. ואולם שאלת הניכוי אינה נבחנת עפ"י מבחן של קשר סיבתי בין התשלום לבין התאונה, אלא יש להתחשב בהכנסתו של התובע יהא המקור אשר יהא. כלשון תקנה 3 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים תשמ"ט - 1989): "בקביעת שיעור התשלום החודשי שיהא בו כדי לספק את צרכי מחייתו של הנפגע... יש להתחשב בהכנסתו של הנפגע ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק או מכל מקור אחר בתקופה שקדמה לתאונה...". כך פסק כב' השופט ריבלין "ככלל שומה על בית המשפט להתחשב בכל הכנסותיו השוטפות של הנפגע במסגרת חישוב התשלום התכוף, ובכלל זאת גם בקצבת הביטוח הלאומי שהוא מקבל" (בר"ע 627/04 כלל נ' פרץ). אכן הרציונל שעומד ביסוד התשלום התכוף הוא שיש להתייחס אליו בגדר סיוע ראשוני ושהחיוב הכספי שנקבע אינו מהווה פסק דין סופי. הרציונל האמור תומך בתוצאה שהחישוב בתשלומים תכופים ישקלל את כלל הכנסות התובע כדי לעמוד על היקף צרכיו.

בית משפט קמא פסק הוצאות מטפלת בגין החודשים מאי-יוני. לגישת המבקשת היה מקום אף לפסוק הוצאות דומות בגין חודש אפריל. ברם, התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא משתלבת עם הראיות שהוגשו בפניו. זו מסקנתי גם ביחס למרכיב של הוצאות נסיעה שנפסקו ע"י בית משפט קמא. התיעוד שהוגש מתייחס לתקופה שלגביה חייב בית משפט קמא את המשיבים.

3.         המבקשת מלינה על כך שבית משפט קמא לא פסק לטובתה הפרשי ארנונה שבין דירתה המושכרת לדירה ששכרה. לאור נכונותו של בית משפט קמא לפסוק לטובת המבקשת הוצאות מגורים תוך קבלת טענתה בדבר החיוניות בשכירת הדירה, ההגיון מחייב פסיקת התוצאה החודשית והשוטפת של הפרשי ארנונה. המשיבים תומכים בקו שאין לחייבם בהוצאות ארנונה משום שרכיב זה נותר "ללא תימוכין כלשהם". אולם, עיון בפרוטוקול הליך קמא סותר עמדה זו. משכך, סבורני שיש מקום לקבל את הבקשה ביחס למרכיב זה. אומנם הסכום אינו גבוה אך בית המשפט התרשם מהזדקקות המבקשת לתשלום תכוף וכאמור השינוי מתבקש מהחלטת בית משפט קמא וטיעוני הצדדים בפניו.

            נושא אחרון הינו הבקשה לחייב את המשיבים בגין דמי תווך ודמי הובלה בקשר לדירה אליה עברה המבקשת להתגורר. באשר למרכיב של דמי תווך, נדמה שהוצאה זו רחוקה מדי כדי להצדיק תשלומה במסגרת בקשה לתשלום תכוף. אודה שהתלבטתי בקשר לבקשה לתשלום עבור דמי הובלה. ואולם, הואיל ומדובר בסכום נמוך וקיימת נטייה שלא לשלם תשלום תכוף עבור הוצאות חד פעמיות (ראה ספרו של כב' השופט ריבלין "תאונת הדרכים", מהד' חדשה 637 עד 639 וכן ראה לשונה של סעיף 5 (ב)(2) לחוק - "תשלומים חודשיים"), נדמה שמוטב להשאיר לעת מצוא את הסוגייה המשפטית הזו, אליה לא התייחסו הצדדים בהליך קמא ובהליך זה. בל נשכח שעסקינן בבקשה למתן רשות ערעור ועל כן, שיעור הסכום השנוי במחלוקת הינו שיקול מעשי ולגיטימי. לא כן מסקנתי ביחס לתשלומי ארנונה בשל הנימוקים שתיארתי לעיל.

4.         לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו באופן חלקי כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

            הבקשה נדחית.

            זאת פרט לנושא החיוב בארנונה שלגביו הנני מקבל את הערעור ומחייב את המשיבים לשלם למבקשת סך של - 1,902 ש"ח, יש לראות בחיוב זה כחלק בלתי נפרד מהחלטת בית משפט קמא.

            לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ב באייר, תשס"ו (10 במאי 2006) בהעדר הצדדים.

000649/05ברע055 ציונה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: