פסק-דין בתיק ברע 546/05

1.                   בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש. לבנוני) מיום 9.12.04 בבש"א 11158/03 (ת"א 17583/02).

2.                   המשיבים מס' 1 ו- 2 (להלן "המשיבים") הגישו נגד המבקש והמשיבים הפורמלים תביעה כספית גין נזקים שנגרמו להם עקב "אובדן השקעה".

המשיבה הפורמלית מס' 1 (להלן "החברה") הינה חברה קבלנית והמשיבים הפורמליים מס' 4,5,6,9 הם בעלי מניותיה, המנהלים והחשב שלה.

המשיב הפורמלי מס' 7 הינו עורך דין,שהיה פרקליטם של משיבים.

גם המבקש הינו עורך דין, שהיה פרקליטה של החברה.

בתאריך 8.1.95 נחתם בין המשיבים והחברה הסכם לרכישת דירה. בגדרו של ההסכם ויתרו המבקשים על הבטחת השקעתם בדרך של ערבות בנקאית.

החברה קיבלה אשראי מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "הבנק") ולהבטחתו מישכנה לטובת הבנק את הנכס בו רכשו המשיבים דירה. משעסקי החברה קרסו מימש הבנק את המשכנתא וכתוצאה מכך איבדו המשיבים השקעתם.

3.                   בשלב ראשון הגישו המשיבים, נגד הבנק בלבד, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי בחיפה  (ה"פ 77/01). בתביעתם טענו המשיבים כי הסכם הרכישה עם החברה הופר הפרה יסודית ולפיכך הם זכאים לביטולו ולהשבת הסכומים ששילמו תמורת הדירה. טענה זו נילוותה בטענת עיכבון על הדירה, שלטענתם גובר על המשכנתא הרשומה לטובת הבנק.

4.                   בפסק דינו של כבוד השופט עמית מיום 28.2.02 נדחו מרבית טענות המשיבים.

5.                    בשלב השני הגישו המשיבים, בבית משפט השלום בחיפה ( ת"א 17583/02) תביעה  לפיצוי בגין אבדן ההשקעה, כאמור. כנגד המבקש טענו המשיבים לרשלנות מקצועית. לטענתם, גם אם המבקש לא היה בא כוחם, וגם אם ידעו על הויתור על ערבות בנקאית לפי חוק המכר, חובתו כעורך דין היתה שלא לתת יד לניסוח הסכם המאפשר ויתור על תנאי קוגנטי, ולמירב ניתן לטעון נגדם לרשלנות תורמת.

6.                    בבש"א 11158/03 הגיש המבקש בקשה למחוק מתביעת המשיבים שלושה סעיפים. לטענתו, סעיפים אלו הוכרעו בקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי והמשיבים מושתקים מלטעון להם בשנית בתביעתם.

בהחלטתו , נשוא הבקשה, קבע בית משפט קמא כי "הגם שאיני רואה להורות על מחיקת סעיפים בכתב התביעה, הדיון בפני לא יסתור את הפלוגתאות הפסוקות שנקבעו על ידי השופט עמית, כמבואר מעלה". עוד הוא קבע כי על רקע התשתית העובדתית שנקבעה בפסק הדין הנ"ל - לא ניתן יהיה לטעון נגד המשיבים לרשלנות תורמת.

7.                   בבקשתו טוען המבקש כי טעה בימ"ש קמא משלא הורה על מחיקת הסעיפים מכתב התביעה, הגם שעקרונית התקבלה בקשתו בדבר קיום השתק פלוגתא לגביו וכן טעה בימ"ש קמא בקביעתו אודות הרשלנות התורמת - כאשר קביעה זו חרגה ממסגרת הדיון ובית המשפט קמא כלל לא נתבקש להכריע בענין זה.

8.                   המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות הן באשר למחיקת סעיפי התובענה והן באשר לטענת הרשלנות התורמת - שכלל לא נטענה בכתב הגנתו של המבקש.

9.                   לאחר שבחנתי טענות הצדדים החלטתי ליתן למבקש רשות ערעור ולדון בבקשה על פי הרשות שניתנה.

10.               באשר למחיקת סעיפים מהתובענה - בהחלטתו של בימ"ש קמא יש התייחסות מפורשת וקביעה עניינית בבקשה שהונחה בפניו והוא צדק בדרך הדיונית בה נקט ולפיה לא נמחקו הסעיפים אלא נקבעה מסגרת הדיון - שלא תחרוג מהפלוגתאות הפסוקות (ויצויין כי המבקש עצמו מציין בבקשתו (סעיף 9) כי באופן עקרוני התקבלה בקשתו, והדרך הצורנית בה נקט בית המשפט אינה מושא להתערבות).

לפיכך, אני דוחה את הערעור ככל שהינו מתייחס להחלטה זו.

11.               שונה הדין באשר לקביעת בימ"א קמא בענין הרשלנות התורמת. בסעיף 18 להחלטה קובע בית משפט קמא:

"...התובענה כנגד עו"ד גבעון היא תובענה נזיקית בגין רשלנותו המקצועית הנטענת, גם אם לא היה פרקליטם של לב. תובענה זו שרירה וקיימת ודומה שאף עו"ד גבעון מסכים לכך. וכך, עיקר טענתם של לב כי גם אם ידעו על הוויתור על ערבות המכר, חובתו של כל עורך דין היתה שלא לתת יד לניסוח הסכם המאפשר ויתור על תנאי קוגנטי זה, ולמירב ניתן לטעון כנגדם לרשלנות תורמת. לב מצביעים על כך שבהגנתו עו"ד גבעון אינו טוען לרשלנות תורמת שלהם ואין מענה לטענה זו בתגובת עו"ד גבעון. מכאן, כי ככל שתתקבל טענתם של לב כנגד עו"ד גבעון, גם על רקע התשתית העובדתית שנקבעה על ידי השופט עמית, לא ניתן יהיה לטעון כנגדם לרשלנות תורמת".