פסק-דין בתיק ברע 3122/07

לנוכח עמדת המבקש (כאמור בתגובתו מיום 27.11.07) מתקבלת בקשתו של יחזקאל הורביץ (להלן - הורביץ)להצטרף כבעל דין נוסף בהליך זה.

המשיב 1 (להלן - המשיב), נגדו הגיש המבקש את התביעה בבית משפט קמא, לא הגיש תשובה לבקשת רשות הערעור חרף ההחלטה מיום 22.10.07, שהומצאה לבא-כוחו ביום 6.11.07, בה נקבע כי עליו להגיש את התשובה תוך 15 ימים ולהתייחס בה גם לאפשרות שהבקשה תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה בה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

בית משפט קמא קיבל את בקשתו של המשיב לביטול העיקול הזמני שהוטל על נכסיו להבטחת תביעת המבקש נגדו. בהחלטה נקבע כי סיכויו של המבקש לזכות בתביעתו לגבי מלוא סכום החוב לו הוא טוען אינם גבוהים. זאת מאחר שהתביעה מבוססת על ההנחה שהמשיב חייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק על ההלוואה אותה נטל ממי שהמחה את זכויותיו למבקש (להלן - הממחה), שעה שהנסיבות שאפפו את הסכם ההלוואה - שנועדה להיות "הלוואת גמ"ח" אותה הלווה מחזיר בתום 6 חודשים צמוד לשער הדולר וללא ריבית - מעלות כי לא הייתה לצדדים כוונה לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום הראשון שלאחר מועד הפירעון החוזי. " סביר יותר בעיני", קבע בית המשפט, " לייחס לצדדים כוונה לקבוע דרך ביניים, שבה לאחר פרק זמן מסויים של איחור היה המבקש (המשיב דנן - מ.ס.) מחוייב בהצמדה, ויתכן שאף בריבית בהיקף כלשהו. אולם מכאן ועד חיובו מיום האיחור הראשון במלוא סכום הריבית וההצמדה הקבועים בחוק, רחוקה הדרך".

תוצאה כזו עשויה להיות לגיטימית לעת מתן פסק הדין בתיק העיקרי, לאחר שמיעת הראיות. אין היא הולמת את השלב הדיוני בו מצוי ההליך, לאמור: בקשה לצו עיקול זמני עד למתן פסק הדין בתובענה. לצורך שלב זה די ב" ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). המבקש הציג ראיה מהימנה לכאורה שכזאת, בדמות הסכם הלוואה כתוב וחתום מיום 19.12.94 בין הממחה לבין המשיב. בהסכם זה נקבע (בסעיף 11) כי " על הפרת הסכם זה יחולו הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971" (להלן - חוק התרופות). זוהי הפניה ישירה ומוסכמת לסעיף 11(ב) לחוק התרופות, לפיו " הופר חיוב לשלם סכום כסף, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר". די בכך שההסכם כולל בתוכו - הגם בדרך של הפנייה - התייחסות לתוספת ריבית במקרה של הפרתו, כדי לומר כי קיימת ראיה לכאורה לקיומה של עילת התביעה. האפשרות שבית המשפט יחליט לעשות שימוש בסיפא של סעיף 11(ב) לחוק התרופות ("אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר") ולהעמיד את הריבית על שיעור נמוך יותר מאשר השיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית), איננה יוצאת מגדר אפשרות; ובכל מקרה אין לדעת בכמה תופחת הריבית ככל שיוחלט להפחיתה. מקומן של שאלות אלה בסופו של המשפט, לאחר שנפרסת בפני בית המשפט התמונה המלאה, ואין עניינן לתחילת המשפט בה נבחן קיומן של ראיות לכאוריות לעילת התביעה. לצורך הרמה הלכאורית, ניתן להתבסס על ברירת המחדל של סעיף 11(ב) שהנה שיעור הריבית המלא על פי החוק. כבר שנינו כי " הליך של בקשה לסעד זמני, שמעצם טיבו מתאפיין בדחיפות וכולל דיון ברמה לכאורית בלבד, אינו מתאים לקיום בירור מעמיק בשאלות" המצריכות בירור מורכב ו" אשר המקום להכריע בהן הוא בתביעה העיקרית" (רע"א 920/05 חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ). בדומה לכך נאמר על טענה ה" מצריכה דיון מעמיק... כי המקום הראוי לעריכת דיון כאמור הינו במסגרת התובענה העיקרית ולא בגדר הליך של בקשה לסעד זמני, וכי בשלב זה אין להתעלם מקיומה של ההתחייבות" (רע"א 9324/05 עדיגר השקעות בע"מ נ' שניב תעשיות נייר בע"מ).  

שלא כפי שנאמר בהחלטת בית משפט קמא, החישוב שעליו מבוססת התביעה אינו כולל חיוב של המבקש בהפרשי הצמדה וריבית אלא רק בריבית המתווספת לפי חוק פסיקת ריבית על חיוב שיש לשלמו במטבע חוץ או בהצמדה אליו (ראו סעיפים 12(ג) ו-16 לתשובת המבקש לבקשה לביטול צו העיקול, וכן סעיף 4 לתגובת הממחה לטענת פרעתי שהגיש המשיב בלשכת ההוצאה לפועל). יש בכך לשמוט נימוק נוסף שניתן (בסעיף 8 להחלטה) כהצדקה לביטול העיקול.                

נימוק נוסף שאינו יכול להצדיק את ביטול העיקול הוא העובדה שהמבקש רכש את חוב המשיב כלפי הממחה תמורת סכום הנמוך עשרת מונים מסכום החוב לו טוען המבקש. אכן, הפרש זה מייצג במידה רבה את פרמיית הסיכון אותו המבקש נטל על עצמו בעת הרכישה, בשל קשיי הגבייה הניכרים של החוב. אולם קיומו של הסיכון הנו שיקול במסגרת תמחור עסקת המכירה, ואין הוא יכול לשמש שיקול לפגיעה בזכות של המבקש למצות את גביית החוב באמצעים החוקיים העומדים לרשותו.

החלטת בית משפט קמא אינה שוללת את טענת המבקש בדבר התקיימות התנאי הנוסף הנדרש למתן צו עיקול זמני: " חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). ראו בהקשר זה המפורט בסעיפים 12 עד 16 לבקשה למתן צו העיקול. נותר אפוא לבחון את התנאי השלישי הנדרש לצורך מתן עיקול: " הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר" (תקנה 362(ב)(1)). העיקול הזמני מתייחס כיום לנכסי מקרקעין של המשיב; חששו של המבקש לגבי ניסיון של המשיב להבריח נכסים לא נשלל; ואילו המבקש הודיע כי יסכים לאפשר את מכירת הנכס המעוקל כנגד הפקדת סכום התביעה בקופת בית המשפט או העברת העיקול לנכס שהמשיב ירכוש תחת הנכס המעוקל. לאור כל אלה, הרי ככל שמאזן הנזקים נבחן ביחסים שבין המבקש לבין המשיב, דין העיקול הזמני להישאר על כנו.

לא כן כאשר בתמונה מעורב צד שלישי דוגמת הורביץ; והרי " נזק שעלול להיגרם... לאדם אחר" אף הוא שיקול לפי התקנה להימנעות מהטלת עיקול זמני. הורביץ טוען כי עוד קודם להטלת העיקול הזמני הוא רכש מהמשיב מספר נכסים עליהם העיקול חל, וכי עוד לפני הטלת העיקול נרשמו לטובתו על אחד מאותם נכסים הערת אזהרה ומשכנתא מדרגה ראשונה. לטענת הורביץ יש לבטל את העיקול על נכס זה משום שהוא מכר בו את זכויותיו וחפץ להעביר את הזכויות הרשומות. המבקש מתנגד לבקשה, וברצונו לחקור את הורביץ על מנת להוכיח שהסכם המכר מהמשיב אליו הוא פיקטיבי, וכך גם מסמך העברת הזכויות ממנו לרוכש הנטען.

לטענות אלה של המבקש היה מקום אילו הנכס נשוא הבקשה של הורביץ היה חיוני להבטחת ביצוע פסק הדין ככל שיוחלט בו לקבל את התביעה במלואה. בפועל אין הדבר כך: בקשת רשות הערעור, וכמוה תשובת המבקש בבית משפט קמא לבקשה לביטול העיקול, התמקדו בנכס מעוקל אחר, הוא הנכס ברח' אדמון (גוש שומה 30061 חלקה 42) ולא בנכס ברח' חיי אדם (גוש 30062 חלקה 88) אשר לגבי תת-חלקה 8 שבו נסובה בקשתו של הורביץ (ראו סעיפים 27 עד 37 לתשובה לבקשה לביטול העיקול וסעיף 18 לבקשת רשות הערעור). בתשובתו לבקשה לביטול העיקול טען המבקש (בסעיף 34) כי הנכס ברח' אדמון שווה 480,000 דולר בעוד רשומות עליו משכנתאות בסך של 312,000 דולר. ההפרש, בסך 168,000 דולר, עולה על סכום התביעה בגדרה התבקש העיקול (500,000 ש"ח). השילוב בין נתון זה לבין קיומן של הערת אזהרה ומשכנתא רשומות לטובת הורביץ לפני הטלת העיקול מצדיק, במסגרת שקילת מאזן הנזקים, לבטל את העיקול שהוטל על תת-חלקה 8 בלא צורך בדיון מעמיק לגבי כנות העסקאות להן טוען הורביץ, ובכלל זה חקירה נגדית שלו על עסקאות אלה. מצד אחד, החוב נשוא התביעה מכוסה על ידי נכס מעוקל אחר, ברח' אדמון, ואילו שמירה על זכות להגדיל את סכום התביעה (סעיף 9 לכתב התביעה) אינה יכולה לשמש בסיס להטלת עיקול זמני. מצד שני, הורביץ מסוגל לממש את תת-חלקה 8 בקלות יחסית, לנוכח מה שרשום לטובתו לגביה. מצד שלישי, גם אילו היה המבקש נזקק לגבות את החוב נשוא התביעה מתת-חלקה 8, היה עליו לצלוח דרך לא פשוטה של נקיטת הליך משפטי (עצמאי) להצהרה על בטלות הערת האזהרה והמשכנתא הרשומות לטובת הורביץ.

התוצאה העולה מכל האמור היא זו:

1.         הערעור נדחה לגבי העיקול הזמני שהוטל על תת-חלקה 8 בחלקה 88 בגוש שומה 30062, ולפיכך העיקול הזמני של נכס זה מבוטל.

2.         הערעור מתקבל לגבי יתר הנכסים אשר לגביהם ניתן צו העיקול הזמני, כך שהבקשה לביטול העיקול הזמני של נכסים אלה נדחית.

3.         המשיב ישלם למבקש את אגרת בקשת רשות הערעור וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 2,000 ש"ח ומע"מ.

ניתן היום י"ח בכסלו תשס"ח (28 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

   התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: