פסק-דין בתיק ברע 3106/07

1.         בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב) מיום 8.3.07 בת"ק 1190/07, לפיו חויבה המבקשת (הנתבעת) לשלם למשיב (התובע) את סכום התביעה בסך 5,000 ש"ח והוצאות בסך 500 ש"ח.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה לגביה רשות ערעור וכאילו הוגש הערעור על פי הרשות שניתנה.

2.         כתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא עוסק בכספים שהמבקשת גבתה מהמשיב בגין צריכת מים מדירת חדר בה הוא מתגורר בגפו בבנין בירושלים. בבנין מתגוררים דיירים נוספים. המבקשת, שהנה תאגיד עירוני המופקד על אספקת המים בירושלים, חייבה את המשיב בתשלום לא רק עבור כמות המים שנרשמה במד המים הדירתי שלו אלא גם בחלק היחסי (בחלוקה שווה בין יחידות הדיור בבנין) של ההפרש בין צריכת המים שנרשמה במד המים הראשי של הבנין לבין צריכת המים הכוללת שנרשמה במדי המים הדירתיים. המשיב הודיע למבקשת כי מקורו של ההפרש בגורמים עבריינים המאכלסים 4 דירות בבנין אליהן פלשו, ונוהגים באופן שיטתי לנפץ את מד המים הראשי ועל ידי כך לצרוך מים בגניבה. לפיכך ביקש המשיב לבטל את חיובו העולה על הצריכה הרשומה במד המים הדירתי שלו. המבקשת שלחה מפקחים למקום, והודיעה למשיב כי עליו לפנות למשטרה ככל שבידיו ראיות לזהות מבצע החבלות במד המים הראשי, וכי בלעדי תלונה כזאת לא יהא ניתן לסייע לו. המשיב סרב להגיש את התלונה מחשש שיבולע לו משכניו אם יתלונן במשטרה, ועמד על זכותו שלא לשלם את הפרש הצריכה גם בהעדר תלונה מצדו במשטרה. בשלב מסוים (חודש מרץ 2003) נותקה בהתאם לבקשת המשיב אספקת המים לדירתו. בעקבות הליכי גבייה מינהליים סילק המשיב בחודש יולי 2003 את חובו למבקשת. כעבור זמן נוסף חודשה אספקת המים לדירה. בכתב התביעה נדרשה השבת הכספים אותם גבתה המבקשת מהמשיב בגין צריכת המים החורגת מהצריכה שנרשמה במד הדירתי שלו. 

3.         המבקשת טענה להגנתה כי בהתאם לחיקוקים הנוגעים לענין אין לה כל אחריות לגניבת מים המתבצעת על ידי גורם שאינו ידוע לה בתוך רשת המים הפרטית של הבנין, כלומר אחרי החיבור לרשת המים העירונית המסתיימת במד המים הראשי. התרופה של המשיב, טענתה המבקשת, הנה הגשת תביעה נגד אותם גורמים הצורכים מים באורח בלתי-מוסדר, ואין לו זכות לגלגל את אותה צריכה בלתי-חוקית עליה. בנוסף הזכירה המבקשת את סירובה של משטרת ישראל לטפל בתלונות המוגשות על ידה בשל גניבת מים, לנוכח סדרי עדיפות אותם קבעה לעצמה המשטרה.

4.         פסק הדין של בית משפט קמא דחה את עמדת המבקשת. בית המשפט הבהיר כי הוא נכון להניח כי בדרך כלל נתונה למבקשת רשות לחייב את הצרכן גם בהפרש היחסי בין הצריכה הרשומה במד המים הראשי לבין הצריכה הכוללת הרשומה במדי המים הדירתיים. אלא, הוסיף בית המשפט, " שיטה זו כמו כל שיטה אחרת, טובה היא ויפה כל עוד מתנהלים הדברים בדרך הסבירה והשגרתית. אולם, כאשר מוכח לנתבעת ולו גם לכאורה, כי יש מקרה אשר בו הדברים מתנהלים אחרת, אין היא יכולה להתעלם מכך ולגלגל את האחריות לפתחו של הדייר הנפגע". לדעת בית משפט קמא, המקרה שלפנינו מבטא סטייה ממהלך הדברים הרגיל, משום שהמשיב הוכיח למבקשת ולבית המשפט כי שכניו התחברו לרשת המים בלא מונה. גניבת מים זו מתבצעת מהמבקשת ולא מהמשיב. ההסדר המאפשר לגלגל על הצרכן את ההפרש בין הרישום במד הראשי לבין הרישום בכלל מדי המים הדירתיים, נועד למקרים השגרתיים שאינם כרוכים בגניבת מים. במקרים אלה ההנחה היא שאותו הפרש מבטא צריכת מים ששימשה את החלקים המשותפים של הבנין או שהתחלקה בין כלל דייריו באופן שווה. לא כן כאשר מתברר לספק המים כי ההפרש איננו של כלל הדיירים אלא של דייר ספציפי. במצב כזה נשמט ההיגיון מאחורי השיטה הזוקפת את הצריכה העודפת בין כלל הדיירים, ותחת זאת יש לראות את הגניבה ככזו שבוצעה מספק המים.

התוצאה האופרטיבית מקביעות אלה היא שבית המשפט הורה למבקשת להחזיר למשיב את כל הכספים אותם שילם לה בגין הצריכה העודפת על זו שנרשמה במד הדירתי שלו, וכן לחדול מלחייב את המשיב בעתיד בגין צריכה עודפת כזו. חובת ההשבה בגין תשלומי העבר תורגמה בפסק הדין למונחים כספיים. לענין זה נסמך בית המשפט על חוות דעת מומחה (רואה חשבון) שהוגשה על ידי המשיב בדיון עצמו, לפיה הכספים שנגבו ממנו ביתר מאז חודש ספטמבר 2002 ועד לחודש אוגוסט 2006 מסתכמים (בערכים נומינליים) ב-3,904 ש"ח. על כך הוסף שכר טרחתו של המומחה בסך של 1,000 ש"ח. התוצאה היא שהמבקשת חויבה לשלם למשיב את מלוא סכום התביעה (5,000 ש"ח) וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.

בקשת רשות הערעור סבה הן על קביעתו של בית משפט קמא במישור החבות של המבקשת והן על סכום החיוב הכספי שהושת עליה.  

5.         לא מצאתי מקום להתערב בקביעת פסק הדין השוללת בנסיבות המיוחדות של המקרה את זקיפת צריכת המים העודפת לחובת המשיב. הפן העקרוני של הסוגיה מוסדר בחקיקה, ואינו יכול להיות שנוי במחלוקת. סעיף 112(א) לחוק המים, תשי"ט-1959, מסמיך את מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב " לקבוע בכללים תעריפים לדמי מים". מכוח סמכות זו התקינה מועצת הרשות את כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), תשנ"ד-1994 (להלן - הכללים). הכללים אוסרים על רשות מקומית, ובכלל זה תאגיד עירוני, לספק מים בתחום שיפוטה " אלא בהתאם לתעריפים הנקובים בכללים אלה" (סעיף 2). סעיף 4 לכללים מציג את התעריפים החודשיים למים. סעיף 5.1 לתעריפים מתייחס ל" צריכת מים משותפת", המוגדרת בסעיף 1 לכללים: " הפרש הקריא של מד המים הראשי של הנכס, המותקן בגבול הנכס, ושל כלל הקריאים של מדי המים של כל יחידות הדיור או צרכני המים בנכס, הכל בהתאם לענין, לרבות מים לחימום, מים חמים, מים לגינון נוי ומים לכל שימוש אחר בנכס". סעיף 5.1 לתעריפים קובע: " קיימת בנכס צריכת מים משותפת, היא תחולק בידי הרשות המקומית כדלקמן: בנכס המשמש למגורים בלבד - בחלוקה שווה לפי מספר יחידות הדיור בנכס". הוראה דומה מצויה בסעיף 6(ח) לחוק עזר לירושלים (אספקת מים), תשכ"א-1960:

" הותקן מד-מים ראשי בנכס, בנוסף על מדי-המים המשמשים כל צרכן בנפרד, ונמצא כי כמות המים שרשם במועד פלוני מד-המים הראשי עולה על הכמות      הכוללת של המים שרשמו באותו מועד מדי-המים הנפרדים בנכס, ישלם כל צרכן כאמור אגרת מים בעד חלקו בהפרש שבין שני הרישומים האמורים לפי אחת מהחלוקות הבאות שיקבע המנהל:

(1)       בנכס המשמש למגורים בלבד - לפי חלוקה שווה בין יחידות הדיור                א ו לפי האמור בפסקה (3);

...

(3)       לפי חלוקה אחרת שיורה המנהל בכתב, בהסכמת כל הצרכנים בנכס,                         ובאין הסכמה כאמור - לפי חלוקה שיורה המנהל בכתב לאחר ששוכנע            שראוי להורות עליה בנסיבות הענין".

שיטה זו למדידת צריכת מים, אשר במסגרתה מותקן מד מים ראשי בנוסף למדי המים הדירתיים, הנה שיטה לגיטימית, אף כי לא יחידה, על פי חוק מדידת מים, תשט"ו-1955. סעיף 2(א) לחוק מחייב הספקה במדידה, וסעיף 3(א) לחוק דורש כי " הספקה במדידה תהיה לכל צרכן לחוד". נפסק כי מדידה באמצעות המד הראשי כתוספת למדידה באמצעות המד הדירתי אינה פוגעת בחובה החוקית של מדידה בנפרד לכל צרכן לחוד. " הספקת המים היא במדידה של השעון הביתי. המדידה הנוספת (באמצעות השעון הכללי) אינו מוסיף תשלום עבור מים שלא נצרכו (וממילא לא סופקו במדידה) אלא עבור מים שנצרכו אך לא נרשמו במד המים הביתי" (בג"ץ 4510/93 ירמיהו נ' עיריית ירושלים, מיום 15.8.94). ראיית המדידה הנוספת כמבטאת " מים שנצרכו אך לא נרשמו במד המים הביתי" יוצאת מתוך הנחה שהצרכן הספציפי אכן צרך את החלק היחסי של הצריכה העודפת הרשומה במד המים הראשי, בין בשל הסכמתו לצריכה זאת, בין בשל הפנייתה לצרכי הרכוש המשותף של הבנין ובין בשל קיומה של דליפה שהאחריות למניעתה ולתיקונה רובצת על כל דיירי הבנין. הוספת החלק היחסי של הצריכה העודפת לא נועדה לחול במקרה בו גלוי וידוע כי מקורה של אותה צריכה עודפת בצריכה בלתי-חוקית של מים על ידי אדם אחר, בלא ששאר דיירי הבנין הפיקו תועלת מאותם מים. במקרה כזה, חיוב כלל הדיירים בעלות הצריכה העודפת יחטא לתכלית חובת המדידה לפי חוק מדידת מים, שהנה עידוד " חסכון במים ומניעת בזבוזם. הדרך שהחוק הולך בה היא תשלום לפי הכמות הנצרכת. הניסיון בארץ ובעולם הוכיח, כי שיטה זו מחנכת את הצרכן למנוע בזבוז מים ללא צורך" (דברי ההסבר להצעת חוק מדידת מים, תשט"ו-1955, ה"ח 223 עמ' 48). תשלום בהתאם למדידת כמות המים הנצרכת תורם לחסכון במים ולמניעת בזבוזם כל עוד הצרכן הנו בעל יכולת פיקוח על הצריכה, ולא כאשר מתבצעת גניבת מים על אפו ועל חמתו של הצרכן על ידי גורם שאין לצרכן שליטה ויכולת פיקוח על מעשיו. במקרה האחרון, פיזור עלות הגניבה בין כל הדיירים בנכס, לרבות דיירים תמי לב שאין להם יד ורגל בצריכת המים הבלתי-חוקית, יהווה פרס לעבריינות ויעודד בזבוז מים על ידי העבריין היודע כי הנזק הנגרם על ידי מעשהו מגולגל אל כלל דיירי הבנין.  תוצאה כזאת אינה מתיישבת עם  החובה המוטלת על העירייה  בסעיף  238(א)(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] למנוע " שימוש לרעה" ב" מים המסופקים לשימוש ציבורי או פרטי". בנוסף, יש בתוצאה כזאת משום התעלמות מכוחו המוגבל של הצרכן למנוע התחברות בלתי-חוקית אף כשמדובר ברשת המים הפרטית, הנעשית לא אחת בידי אנשי זרוע. זאת ועוד, חוק העזר עצמו מגביל את חופש הפעולה של הצרכן אף ברשת הפרטית, בקובעו בסעיף 4(א): " לא יתקין אדם רשת פרטית, לא ישנה רשת קיימת, לא יסירנה ולא יטפל בה בדרך אחרת, פרט לצורך תיקונים דחופים הדרושים להזרמת מים סדירה, אלא לפי היתר בכתב מאת המנהל".    

בשים לב לכל הנתונים הללו, המסקנה השוללת זקיפת גניבת מים לחובת צרכן שאינו מעורב בגניבה נתמכת במספר חזקות פרשניות. ראשית, החזקה כי תכליתה של כל חקיקה להשיג תוצאות סבירות: " ודאי הוא שחובתו הראשונית של הפרשן היא לרדת לסוף דעתו וכוונתו של המחוקק, אך בעשותנו כן רשאים וחייבים אנו להעמיד את המחוקק בחזקתו שהתכוון לדבר סביר" (ע"פ 330/73 אליאסף נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 212, 219). שנית,  החזקה שלפיה כל דבר חקיקה נועד להשיג צדק: " כל עוד לא נגזרה מפי המחוקק בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, יעמידו בתי המשפט את המחוקק הישראלי בחזקתו שאין הוא קובע הוראות הנוגדות מושגים מקובלים של צדק" (ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570, 579). שלישית, החזקה המניחה כי כל דבר חקיקה מתיימר להימנע מפגיעה בזכות הקניין (ראו א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, 1993) עמ' 561; בג"ץ 7159/02 מרדכי נ' פקיד שומה גוש דן, מיום 23.11.05, פסקה 24). בכלל פגיעה בקניין, חיוב אדם בתשלום עבור מוצר או שירות שנצרך בפועל על ידי אדם אחר ולא על ידו.

לאמיתו של דבר, הגבלת זקיפת הצריכה העודפת באופן הזה נובעת כבר מלשון החיקוקים המסדירים את הנושא. כפי שראינו, המונח " צריכת מים משותפת" מוגדר בכללים: " הפרש הקריא של מד המים הראשי של הנכס, המותקן בגבול הנכס, ושל כלל הקריאים של מדי המים של כל יחידות הדיור או צרכני המים בנכס, הכל בהתאם לענין" (ההדגשה הוספה - מ.ס.). הגדרה זו מניחה, ראשית, כי מד המים הראשי הנו תקין ומציג קריאה נאמנה של המים שעברו דרכו, ושנית, כי ב" כל" יחידות הדיור של הנכס מותקנים ללא יוצא מהכלל מדי מים דירתיים. כאשר אחד מתנאים אלה לא מתקיים, מתערערת ההנחה המקופלת ביסוד ההסדר המייחס לכלל דיירי הנכס את ההנאה או את האחריות לצריכת המים העודפת על הצריכה שנקראה במדי המים הדירתיים שלהם. הימצאותה של יחידת דיור הצורכת מים בלא מד דירתי מספיקה, לפי הכללים עצמם, לזקוף את צריכת המים העודפת לאותה יחידה ולא לפזרה בין כלל הדיירים. אכן, בהמשכו של סעיף 5.1 לתעריפים החודשיים שבכללים, קיימת התייחסות למצב בו ההפרש בין המד הראשי לבין המדים הדירתיים אינו מתחלק שווה בשווה בין יחידות הדיור: " במקרים שבהם לא ניתן לפעול כאמור לעיל - לפי חלוקה אחרת שתוסכם בין הרשות המקומית לבין כל הצרכנים בנכס, או באין הסכמה כאמור - לפי חלוקה אחרת, הנראית לרשות המקומית כסבירה והולמת בנסיבות העניין". הוראה זו מקנה לרשות המקומית (במקרה שלפנינו: לתאגיד העירוני האחראי על אספקת המים במקום הרשות) שיקול דעת להטיל בנסיבות מתאימות את חיוב הצריכה החורגת על צרכן מסוים בנכס ולא על כלל הצרכנים. למצב כזה מכוונת גם הוראת סעיף 6(ח)(3) לחוק העזר, המתירה לספק המים להורות על חלוקת הצריכה העודפת בדרך " שראוי להורות עליה בנסיבות הענין" תוך סטייה מדרך החלוקה השווה בין כלל הצרכנים בנכס. סעיף 10 לכללים קובע את עדיפות האמור בהם על פני " כל הוראה או קביעה בחוקי עזר של רשויות מקומיות, הסותרות או שאינן בהתאמה לאמור בכללים אלה". חוק העזר כפוף אפוא גם להוראה שבכללים המתנה את חלוקת הצריכה העודפת בשווה בין כל יחידות הדיור, בקיומם של מדי מים דירתיים לכל אחת מהן. חוקי עזר מהעת האחרונה של עיריות אחדות מבהירים נקודה זו ביתר שאת. כך למשל מורה סעיף 15(ג) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (אספקת מים), תשס"ג-2003:

" הותקנו מדי-מים לחלק מיחידות המשנה בנכס ומד-מים ראשי לנכס, יחולק הפרש הצריכה, בין הצריכה לפי מד-המים הראשי לבין הצריכה לפי סך מדי-המים המשניים, בין הצרכנים שאינם מחזיקים מד-מים משני, על פי הכללים הקבועים בתקנה 5 לתקנות המים (תעריפים), בשינויים המחויבים לפי הענין".

ראו גם סעיף 16(ג) לחוק עזר לבאר שבע (אספקת מים), תשס"א-2001.

הבחנה זו, בין סתם צריכה עודפת של מים מעבר לרישום במד הדירתי לבין צריכה עודפת שמקורה בגניבת מים, הוכרה זה מכבר בפסיקה (ראו ת"א (ירושלים) 4090/00 חכם נ' הגיחון מפעלי מים וביוב בע"מ, מיום 5.11.00; ת"ק (קריות) 451/05 קמינר נ' עירית קרית ביאליק, מיום 16.10.05). כאמור, זוהי הבחנה הגיונית ומוצדקת, העולה בקנה אחד עם תכלית החוק ועם מכלול הוראות הדין הנוגעות לענין. מן הראוי לפיכך לאמצה.

6.         מן הכלל אל הפרט. ביום 10.11.02, ימים ספורים לאחר שקיבל מהמבקשת הודעה על גידול בצריכה שנרשמה במד המים הראשי, מסר לה המשיב בכתב את השמות המלאים של שלושה אחים מקרב שכניו אשר לטענתו ניפצו פעם אחר פעם את מד המים הראשי על מנת להימנע מתשלום עבור צריכת המים שלהם, המופנית בין היתר לשטיפת רכבים במסגרת עיסוקו של אחד האחים כסוחר בכלי רכב משומשים. במכתב תשובה של מנהל מדור בירורים במבקשת אל המשיב מיום 20.1.03 נאמר כי מפקח מטעם המבקשת שביקר במקום ביום 1.1.03 (בטעות נכתב 1.1.02) לא איתר צריכת מים ישירה מהמונה הראשי בלא מדידה פרטנית, וכן לא שבירה של מד המים הראשי. " יחד עם זאת", המשיך הכותב, " אני נוכח כי מד המים הראשי נשבר באופן תדיר וככל הנראה במכוון. לפיכך, מפקח מטעם המחלקה לצרכנות יבדוק באופן קבוע את כל מדי המים בשירות זה. במידה ויש לך ראיות כי יש מי ששובר את מד המים במכוון, אבקשך כי תמציאן בפניי כדי שחברת הגיחון תשקול אפשרות לבוא עימו בדין... אי לזאת - אני ממליץ כי תפנה למשטרה בתלונה במידה ויש לך ראיות מספקות כי מי מהצרכנים מחבל במד המים במכוון". בסיכום פגישה שהתקיימה כעבור מספר ימים עם המשיב במשרדי המבקשת, ציין סמנכ"ל לשירות לקוחות במבקשת כי מד המים הראשי בבנין הוחלף בשל חבלות מאז שנת 1996 (היינו במשך 7 שנים) 12 פעמים, ונשבר לאחר כל התקנה. ההחלפה האחרונה בוצעה ביום 16.12.02. לצד הצגת עמדת המבקשת בדבר אחריות המשיב לנעשה בתחום הרשת הפרטית ובכלל זה לצריכות החריגות שנרשמו במד הראשי, נאמר למשיב בסיכום הפגישה כי " כאזרח, מן הראוי כי תגיש תלונה במשטרה כנגד השכנים המחבלים במד המים הראשי. ללא הגשת תלונה במשטרה או הסכמה להעיד כנגד אותם גורמים עליהם הנך מעיד כי שברו את מד המים הראשי, לא תוכל חברת הגיחון לטפל בנושא זה". המשיב הודיע כי אינו מוכן להגיש תלונה במשטרה או להעיד נגד השכנים שביצעו את החבלות. ביום 5.3.03 שלח הסמנכ"ל מכתב נוסף אל המשיב בו ציין כי בדיקת מפקח מיום 29.1.03 העלתה כי מד המים הראשי חובל שוב במכוון וכי מדידתו שובשה. המשיב שב והתבקש להתלונן במשטרה נגד השכנים הצורכים מים ללא מדידה מהצנרת הכללית, וזאת " מכיוון שלפי הבדיקות שבוצעו, הצריכה הכללית במגמת עלייה חדה והחיוב הצפוי בחשבונותיכם יהיה אף גבוה ביחס לצריכות שחויבתם עד כה". או אז ביקש המשיב לנתק את אספקת המים לדירתו. הניתוק בוצע ביום 30.3.03. ביום 14.5.03 פנה חבר הנהלת העירייה אל מ"מ מועצת המנהלים של המבקשת בעניינו של המשיב. תשובת מ"מ הדירקטוריון מיום 19.5.03 הייתה כי " מדובר במקרה קשה של שכנות מסובכת ואנשים אלימים הפוגעים במכוון במדי המים", וכי המבקשת אינה מסוגלת לטפל באלימות כזו באשר פניותיה למשטרה הושבו ריקם עקב עומס המשימות המוטלות על המשטרה.