פסק-דין בתיק ברע 2812/06

1.         בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת ס"נ מיכל שריר), מיום 25/9/06, בת.א. 63515/05 (בש"א 150069/06), בה נדחתה בקשתו של המבקש למנות מומחים רפואיים בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), לבדיקת מצבו הרפואי של המבקש כתוצאה משתי תאונות דרכים. כמו כן, נדחתה בקשתו להבאת ראיות לסתור את קביעתה של הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי בגין התאונה הראשונה (להלן: "הוועדה"), בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק.

דנתי בבקשה כבערעור עצמו.

2.         המבקש נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת ביום 8.3.99, בדרכו לעבודה, והשנייה ביום 7.11.01. ביום 17.6.04 קבעה הוועדה, כי למבקש נכות רפואית בשיעור של 20 אחוז, לפי סעיף 37(7)(ב) בגין הגבלת תנועות בע"ש מותני בצורה בינונית, כאשר 10 אחוז מהם הינם כתוצאה לפי סעיף 37(7)(א) בגין הגבלת התנועות בע"ש מותני בצורה קלה. עוד קבעה הוועדה, כי בתחומי אורולוגיה, נוירולוגיה ופסיכיאטריה, אין נכות הקשורה לתאונה.

ואלה בקצרה טענותיו של המבקש, שהועלו בפני בית משפט קמא אשר נדחו על ידו, ועליהן חזר בפניי: 

מומחה בתחום הפיברומיאלגיה

3.         ב"כ המבקש טוענת, כי הוועדות הרפואיות השונות של המוסד לביטוח לאומי, לא איבחנו כי המבקש סובל מתסמונת פיברומיאלגיה פוסטראומתית; בוועדות לא השתתפו מומחים בתחום הראומטולוגיה - פיברומיאלגיה פוסטראומתית, ועל כן לא בדקו את מצבו הרפואי בתחום הראומטולוגיה, וממילא לא קבעו את שיעור נכותו הרפואית בתחום הראומטולוגיה בגין תסמונת פיברומיאלגיה פוסטראומתית. לטענתה, תסמונת פיברומיאלגיה היא תסמונת מיוחדת, הכרוכה במומחיות מיוחדת של מומחה רפואי מיוחד לתחום זה, שאין חברי הוועדה מומחים בה.

            עוד נטען, כי למבקש הסתבר רק לאחר קביעות הוועדה, כי הינו סובל למעשה מתסמונת זו.

לטענת ב"כ המבקש, כאשר מדובר בתחום רפואי שלא נבדק על ידי הוועדות של המל"ל, כשהוועדה הרפואית לא נתנה דעתה על תחום רפואי שהמבקש מעלה לגביו טענה בכתב, ו/או שנתגלתה נכות שהוועדה לא נתנה דעתה עליה, הצדק מחייב שעניין נכות זו ילובן, והמבקש לא יקופח על ידי התעלמות מקיומה. לפיכך, מן הראוי היה, לטענתה, למנות למבקש מומחה בתחום הראומטולוגיה פיברומיאלגיה פוסטראומתית בהתאם לסעיף 6(א) לחוק, מאחר ואין קביעה על פי דין בתחום זה, ולחילופין - יש להתיר לו להביא ראיות לסתור.

4.         ב"כ המבקש מוסיפה וטוענת, כי בית משפט קמא טעה שלא דן כלל בבקשת המבקש בהתאם לסעיף 6(א) לחוק ולחילופין -  כי דחה את בקשתו להבאת ראיות לסתור, הואיל ולטעמה, אין קביעה על פי דין בתחום זה וקיימת ראשית ראיה למינוי מומחים בתחומים אלה, כתוצאה משתי התאונות שעבר.

            ב"כ המבקש מפנה לרצף הטיפולים שעבר המבקש מאז כל אחת מהתאונות שעבר, למסמכים הרפואיים שנערכו על ידי ד"ר שיינברג, לתוצאות המעבדה של בדיקות רפואיות שבוצעו לפי הפנייתו של ד"ר שיינברג למסמך מיום 31.5.05, ערוך ע"י ד"ר שיינברג. כמו כן מפנה היא למסמכיו של פרופ' טישלר וטוענת כי למבקש תסמונת פוסטראומתית של ראומטולוגיה פיברומיאלגיה. לטענתה, כב' השופטת קמא שגתה כאשר התעלמה מהאמור במסמכים אלה, לא נתנה להם פרשנות נכונה ויישמה אותם שלא כדבעי.

5.         לחילופין, ולמען הזהירות בלבד, טוענת ב"כ המבקש כי מחלוקת בין רופאים מצדיקה מינוי של מומחה מטעם בית המשפט אשר יכריע במחלוקת, ומדגישה כי במקרה דנן, אין המדובר במחלוקת בין מומחה מטעם המבקש לבין קביעה של הוועדה.

מומחה בתחום האורולוגיה

6.         טוענת ב"כ המבקש, כי בית משפט קמא טעה משקבע כי לא נפלו פגמים בהחלטות הוועדה, שכן קביעתה של הוועדה בדבר העדר ממצא נוירולוגי לבעיה האורולוגית, מצביע בהכרח על העדר קשר סיבתי לתאונה, והממצאים הסותרים שנקבעו ע"י הוועדה, בכל הנוגע לסיבת הבעיה האורולוגית ממנה סובל המבקש, מצביע על פגמים בהחלטתה. קביעה זו של הוועדה, כך לטעמה של ב"כ המבקש, הינה סיבה נוספת למנות מומחה בתחום הפיברומיאלגיה.

            ב"כ המבקש תומכת טיעוניה בפסיקה, מפנה למסמכים רפואיים שונים, להעתקי פרוטוקולים של הוועדה, לדו"חות ולחוות דעת שונים.

מומחה בתחום הנוירולוגיה

7.         ב"כ המבקש טוענת, כי בית משפט קמא טעה, כאשר דחה את הבקשה על אף קביעות סותרות של גופים הפועלים על פי דין: העדר נכות נוירולוגית במסגרת קביעה לנכות לנפגעי עבודה לעומת נכות נוירולוגית במסגרת תביעה לנכות כללית שנקבעה החל מתאריך שלאחר התאונה ולא בסמוך לה, וכן העדר קביעה לנכות נפשית במסגרת תביעה לנכות כללית לעומת הנטייה לייחס למבקש נכות נפשית שאינה קשורה לתאונה במסגרת תביעה לנכות לנפגעי עבודה. היא מפנה לסתירות בממצאים של הוועדות השונות המצביעות גם הן, לטענתה, על ההצדקה במינוי מומחה בתחום הפיברומיאלגיה.

            ב"כ המבקש תומכת טיעוניה בפסיקה, במסמכים שונים ובפרוטוקולים של הוועדה.

מומחה בתחום האורטופדיה

8.         ב"כ המבקש טוענת, כי טעה בית משפט קמא כשלא קבע כי הוועדה לא קבעה את מצבו הרפואי של המבקש כתוצאה מהחבלה בע"ש צווארי וגבי, וממילא לא קבעו נכות בגינה, וכי הקביעה של הוועדה מתייחסת לע"ש מותני בלבד. הוועדות הרפואיות התעלמו ממצבו של המבקש בע"ש הצווארי והגבי, לא בדקו אותו על אף החבלה שנגרמה לו; התעלמו מרצף תלונותיו וממסמכים רפואיים שנערכו במסגרת קופ"ח. היא מוסיפה וטוענת, כי בית משפט קמא טעה, כאשר קבע, כי המבקש לא התלונן בפני הוועדות בתחום רפואי זה, בניגוד לאמור במסמכים שבאו בפניה.

9.         טענה נוספת ואחרונה היא, כי יש לאפשר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה, גם מנימוקי צדק טבעי. לטענתה, הוועדות לא נתנו הסבר לכך שהמבקש, אשר עבד ותפקד לפני התאונה, מתלונן על בעיות קשות לאחריה. היא טוענת, כי בית משפט קמא, טעה כאשר קבע כי המבקש סבל מהגבלה בתפקוד עובר לתאונה, בהסתמכו על תביעה לנכות כללית שהוגשה מטעמו ביום 13.4.97, בעוד שתביעה זו הוגשה במהלך תקופת אי כושר לעבודה שנקבעה לו לאחר התאונה מיום 15.2.96.

            ב"כ המבקש מסתמכת על הפסיקה, מסמכים, פרוטוקולים וטוענת כי לאור הפגמים הרבים בהחלטות הוועדות הרפואיות כפי שפורטו לעיל, יש להיעתר לבקשתה.