פסק-דין בתיק ברע 2638/07

1.         ערעור על החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופט יעקב שיינמן) שניתנה ביום 6/11/07 בת.א. 12687/07, בש"א 157412/07, לפיה נדחתה באופן חלקי בקשתה של המבקשת לסלק על הסף את תביעת המשיב.

            דנתי בבקשה כבערעור עצמו.

2.         המשיב הגיש בשנת 2000, בת.א. 16199/00 בבית משפט השלום בת"א, תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך 580,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאי הכרת המבקשת בשיטת לחימה ישראלית אותה המציא המשיב, לטענתו (להלן: "התביעה הראשונה"). התביעה טרם נדונה.

3.         בגדרה של התביעה הראשונה, הגיש המשיב בקשה לפיצול סעדים (בתיק בש"א 184208/05), ביום 12/12/05. בבקשה טען המשיב, כי מאז הגשת התביעה הראשונה נגרמו לו נזקים נוספים שלא יכול היה לאומדם אותה עת, ועל כן ביקש להתיר לו לפצל את סעדיו. ביום 15/3/06 נדחתה הבקשה לפיצול סעדים (נספחים ח' ו-י' לבקשה, בהתאמה).

            על החלטה זו לא הוגש ערעור ומיותר לומר כי היא מחייבת את הצדדים.

4.         ביום 15/1/07 הגיש המשיב תביעה נוספת כנגד המבקשת בת.א. 12687/07 למתן צו עשה להכיר בשיטת הלחימה שלו וכן לתשלום סך של 700,000 ש"ח בגין נזקים נוספים שנגרמו לו, לטענתו, מאז הגשת התביעה הראשונה שטרם נדונה כאמור (להלן: "התביעה השנייה").

            בסעיף 1 לכתב התביעה השנייה נאמר כדלקמן:

            "תביעה זו הינה המשכה של התביעה שהוגשה כנגד רשות הספורט, הנתבעת 1, בבית משפט נכבד זה שמספרה ת.א. 16199/00 ועוסקת באותם עניינים, עובדות וסוגיות משפטיות והם רשלנותה של הנתבעת 1 באי הכרתה בשיטת התובע אשר בגללם נגרמו לתובע נזקים כספיים כבדים. כאשר השינויים בתביעה זו הינם בקשה לצו עשה להורות לנתבעת להכיר בשיטתו, ...".

5.         המבקשת הגישה בקשה למחיקה על הסף של התביעה השנייה בשל העדר סמכות עניינית, אי קיום הוראות תקנה 44(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), התיישנות, מעשה בית דין וחוסר תום לב  ובשל היות התביעה טורדנית וקנטרנית (העתק הבקשה צורף כנספח ג' לבקשה).

            השופט קמא דחה את הבקשה ככל שהיא נוגעת לסעד הכספי, בקובעו כדלקמן:

            " ההוכחות טרם החלו להישמע בתיק זה, ואם אכן נגרמו לתובע נזקים, הוא זכאי שטענותיו ישמעו ויבדקו על ידי בית המשפט המוסמך, ולעניין זה הוא נמצא במקום הנכון, דהיינו בית משפט השלום...".

6.         לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, התגובה לה והתשובה לתגובה, שפורטו בהרחבה רבה,  על נספחיהם הרבים, ושמיעת טיעוני הצדדים, נראה לי, כי יש מקום לקבל את הערעור.

            תקנה 44 לתקנות קובעת:

            "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; ...

            (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה".

            ותקנה 45 לתקנות קובעת, כי:

            "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם, אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

            ובענייננו:

            המשיב לא כלל בתביעה הראשונה את מלוא נזקיו. כך עולים הדברים הן מהאמור במפורש בסעיף 1 לתביעה השנייה והן מיתר סעיפיה. בהגשת התביעה השנייה, בה עתר לסעד של תשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו מיום הגשת התביעה הראשונה ואילך, פיצל המשיב סעד כספי לסעדי משנה (ראה אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית, עמ' 118; בר"ע 235/72 טאנרי קרה פיס נ' שנלר, פ"ד כז(1) 156.