פסק-דין בתיק ברע 2443/03

א.  בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל בפתח-תקוה (כב' הרשמת קמיר וייס) מיום 14.9.2003, בה קבעה כב' ראש ההוצל"פ כי על המבקשת להגיש בקשה לעיקול נכסי המשיב מס' 1 (להלן:"החיייב") ברישום, כהליך מקדים להוצאת המעוקלים ומימושם.

ב.    העובדות הצריכות לתיק זה, זהות לאופן התנהלותם של הליכים דומים, המתנהלים דרך כלל  בלשכות ההוצאה לפועל  השונות.

המבקשת שהינה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, ביקשה לעקל מיטלטלין בכתובת מגוריו של החייב. לשם כך, ביקשה תחילה המבקשת להורות על עיקול מיטלטלי החייב ברישום, כב' ראש ההוצל"פ נעתרה לבקשה זו. לאחר מכן, משלא שולמה יתרת החוב, הורתה כב' ראש ההוצל"פ על הוצאת המעוקלים ומימושם.

במסגרת מכירה זו מומשו מיטלטלין בשווי שאינו מגיע כדי 10% מגובה החוב בתיק.

עתה פנתה המבקשת בשנית לכב' ראש ההוצל"פ בבקשה לביצוע "עיקול והוצאה" של מיטלטלי החייב.

כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתה מיום 14.9.2003 קבעה כי:

"הליך עיקול והוצאה האחרון אשר ננקט ביחס לחייב... בוצע במלואו. בנסיבות אלו, טרם ביצוע פעולת ההוצאה, יש לבצע עיקול ברישום".

ג.   טענות המבקשת

טוענת המבקשת כי, ככלל, הנוהג הרווח לפיו נחלקת פעולת עיקול המיטלטלין לשני שלבים אינו מעוגן, כלל ועיקר, בתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 או בהוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. כאשר, הסמכות להחליט האם להוציא את המיטלטלין לאלתר, במועד ביצוע הליך העיקול הראשוני, או לחילופין, להותירה על כנה תוך מינוי החייב כנאמן על נכסים אלו, מסורה למוציא לפועל עצמו מכח הוראות סעיף 23 לחוק, ואינה כלל עניין שבשיקול דעתו של ראש ההוצאה לפועל.

המבקשת טוענת כי החלוקה שהתפתחה בפרקטיקה, בין הליך העיקול ברישום והליך מימוש העיקול הינה מלאכותית, ואינה אלא יציר מערכת ההוצאה לפועל, אשר ביקשה, להעניק לחייבים "התראה נוספת" שתכליתה זירוז החייבים לשלם את חובם. כל זאת, בהסתמך על נתונים סטטיסטיים חסויים, לפיהם מרבית החייבים משלמים את חובם או מסדירים את תשלומו, לשיעורין, לאחר הליך העיקול ברישום, ורק במיעוט המקרים יש צורך בקיומו של הליך הוצאת מעוקלים. המבקשת חולקת על נתונים אלו, וטוענת כי בפועל משמש הליך ה"עיקול ברישום" כהתראה לחייבים על כך שמקום מגוריהם העדכני התגלה, וכי עליהם לעבור לכתובת חדשה, אם ברצונם להמלט מביצוע הליך הוצאת המעוקלים.

מכל מקום, טוענת המבקשת, כי במקרה דנן, אין מקום לשיקולים התומכים בהטלת "עיקול ברישום", שכן, לטענתה, בוצע כבר כנגד החייב הליך של עיקול ברישום, אולם החייב לא סילק את חובו. לפיכך, טוענת המבקשת, מן הראוי היה כי כב' ראש ההוצל"פ יורה על ביצוע הליך הוצאת המעוקלים לאלתר, מבלי להזקק להליך רישום מקדים.

טענה עקרונית אחרונה בפיה של המבקשת, נוגעת לזכות היסוד של הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל, להיפרע מהחייבים את חובותיהם ולזכות במהירות וביעילות בנכסיהם הקנייניים.

ד.   טענות המשיבים

החייב אשר זומן כדין לדיון לא התייצב ולא הגיש כל התייחסות לבקשת רשות הערעור.

לאור חשיבות הענין ועקרוניותו, הוריתי בהחלטתי מיום 2.5.2004 על צירופה של המדינה כמשיבה לבקשה.

המדינה בתגובתה עמדה על מספר עקרונות המנחים את פעולתה:

ראשית, טוענת המדינה כי מקורו של הליך העיקול ברישום, בסעיף 8 לחוק ההוצאה לפועל, וכי אכן ברמה העקרונית מיועד הליך ה"עיקול ברישום" לאפשר לחייב הזדמנות נוספת לפרעון חובו לאלתר, להסדרת תשלום חובו לשיעורין, או, לשם הגשת בקשות בטענת "פרעתי" וכד'.

עוד, מבהירה המדינה בתשובתה, כי הליך מדורג זה, ננקט במסגרת הטמעת עקרון המידתיות בפעולות הגביה. הליך ה"עיקול ברישום" הינו הליך בדרגת חומרה פחותה מהליך הוצאת המעוקלים, והוא מאפשר, כדבר שבשגרה את פרעון החוב על ידי חייבים המעוניינים בכך. כן מאפשר הליך זה לחייבים להערך כראוי כנגד הליך הוצאת המעוקלים, אם אכן יש באמתחתם טענות בענין הבעלות על המיטלטלין. ככלל, מונע הליך מדורג זה פגיעה קשה ובלתי מוצדקת באזרחים תמימים.

בנוסף, טוענת המדינה, כי הליך ה"עיקול ברישום" הינו הליך שעלותו זולה באופן יחסי, ואין כל הצדקה לנקוט במסגרת ההליך הראשוני בפעולה של "הוצאת מעוקלים" שהינה הליך יקר, המגדיל את החוב בתיק ההוצאה לפועל במהירות ובסכומים ניכרים. כן מצביעה המדינה על כך שהליך מדורג זה מונע את חשיפתה של המדינה לתביעות לפיצוי, במקרים של עיקול מיטלטלין אשר בוצע בטעות בכתובות שאינן עדכניות עוד וכד'.