פסק-דין בתיק ברע 2409/04

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בראשל"צ

(כב' השופט א' אורנשטיין) מיום 27.6.2004 אשר חייב את המשיבים 1,2 ו-4 ,    

לשלם למבקשים, ביחד ולחוד, סך של 1,361 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.1999 ועד למועד התשלום בפועל. כן חייב בית משפט קמא את המשיבים 1,2 ו-4 בתשלום הוצאות המשפט בסך של 550 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דינו ועד למועד התשלום בפועל.

ב.       עיקרי העובדות הצריכות לענין

המבקשים ניהלו בתקופה הרלוונטית, מוסך בבעלות משותפת, בשם "אור נוע", באזור התעשיה מערב ראשל"צ.

לטענת המבקשים בכתב תביעתם, תוקנו במוסך שלושה רכבים שהיו בבעלות המשיבה 2.

המשיב 1 (להלן: "המשיב") ערב אישית לחובות המשיבה 2, במסגרת כתב התחייבות.

לטענת המבקשים לא שילמה המשיבה מס' 2 או מי מטעמה, עבור שרותי תיקון לרכבים הנ"ל, בסכום כולל של 4,381 ש"ח.

בד בבד, טענו המבקשים בכתב תביעתם (סע' 6 לכתב התביעה) כי המשיבה 3 העבירה לידיהם שיקים בגין חובותיה של משיבה 2, אך הללו אבדו ולא נפרעו.

המשיבה 2 שינתה את שמה לשם המשיבה 4, והמבקשים עתרו למתן פסק דין כנגד משיבים 2 ו-4, כאחד.

ביום 11.1.2004 נתן בית המשפט קמא פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה.

ביום 11.2.2004 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד.

ביום 9.3.2004 נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים.

ביום 27.6.2004 נידונה הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, וכן התביעה לגופה.

בית משפט קמא קבע כי יש להורות על ביטולו של פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה, וזאת לנוכח "אישור תשלום" מיום 24.12.1998 שהציג המשיב, המאשר כי שולם סך של 3,020 ש"ח במזומן, בגין שיקים של משיבה מס' 3 שלא נפרעו.

בהתאם לכך, חייב בית משפט קמא את המשיבים 1,2 ו-4, ביחד ולחוד, בתשלום עבור שירותי התיקון, בקיזוז הסכום הנקוב באישור התשלום. קרי, בסך של סך של 1,361 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.1999 ועד למועד התשלום בפועל.

ג.         בקשת רשות הערעור נדונה כערעור.

ד.         עיקרי הטענות בערעור

טוענים המערערים כי טעה בית משפט קמא משהורה על קיזוז הסכום של   3,020 ש"ח במזומן, מחובה של המשיבה 2, שכן תשלום זה לא בוצע כלל, מעולם.

לענין זה, טוענים המערערים כי "אישור התשלום" המקורי מעולם לא הוצג להם, חרף החלטת בית משפט קמא מיום 27.6.2004, וכי המדובר בזיוף של מסמך שלא היה ולא נברא. המערערים תומכים את עמדתם, לפיה המדובר במסמך מזויף, בעובדה שהעתק מסמך זה הוצג רק כחלוף שנים רבות של התדיינויות, ולא בהזדמנויות הקודמות שהיו למשיב, גם לא במסגרת טענת "פרעתי" שהגיש, בסמוך למועד פתיחת תיק ההוצל"פ.

המערערים טוענים כי טעה בית משפט קמא ביחסו למערער מס' 1 אמירה שלא נאמרה על ידו. המערער מס' 1 הודה בזהות בין חתימתו שלו ובין החתימה  המתנוססת על "אישור התשלום", אך בד בבד, כפר באמיתות המסמך המלא, וטען כי המסמך נערך כצילום של מסמכים שונים שהודבקו זה עם זה, עד כי נחזו להיות העתק מסמך אמיתי חדש.

כן טענו המערערים כנגד החלטת בית משפט קמא, אשר נסמכה על דברי המשיב, שהינו הערב לחובות החברות השונות, אך לא הורה על חקירתו של בנו של המשיב, שהינו מנהלם, בפועל ובכח, של החברות ובעל הידיעה הממשית אודות השתלשלות הארועים.