פסק-דין בתיק ברע 2385/05

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב מיום 20.6.05 (כב' השופט ישי קורן), שחייב את המערערים לשלם למשיבים סך של 14,000 ש"ח, לאחר שקבע שהמערערים ניהלו מו"מ שלא בתום לב לכריתת חוזה לרכישת דירתם של המשיבים, שעה שביקשו להוסיף תנאי נוסף לטיוטת ההסכם לפיו פיגור של 7 ימים בתשלום לא יחשב  כהפרה יסודית המזכה בפיצויים.

ההלכה היא שעל פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין  של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות וניתן לערער עליו ברשות בלבד אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא ויש סיכוי לערעור.

במקרה זה לאחר ששמעתי את הצדדים,  אני סבורה שנפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, אשר מצדיקה ליתן  רשות ערעור למבקשים, ועל כן הנני דנה בבקשה כבערעור עצמו.

אין חולק כי במקרה זה ניהלו הצדדים מו"מ כאשר המשיבים ביקשו למכור דירתם למערערים. אין חולק כי לא נחתם כל זכרון דברים בין הצדדים ולא היתה עדיין גמירות דעת סופית. הצדדים ניהלו מו"מ לכריתת הסכם במשך חמישה ימים בלבד, במועדים שבין 6 ינואר 2005 ועד ליום 11 לינואר 2005, שבהם הוחלפו ארבע טיוטות בין עורכי הדין, באי כוח הצדדים.

אין חולק כי בסופו של יום לא נחתם ההסכם רק בשל העובדה שהמשיבים סרבו להוסיף בטיוטת ההסכם תנאי נוסף כי פיגור של שבעה ימים בתשלום כלשהו לא יהווה הפרה המזכה בפיצויים.

המשיבים טענו בבית משפט קמא שיש לקבוע שהמערערים ניהלו את המו"מ  שלא בתום לב, שכן תחילה היה מוסכם בין הצדדים כי 80% מהתמורה ישולם במעמד החוזה, ותוך כדי המו"מ והחלפת הטיוטות ביקשו המערערים לשנות תנאים אלה ובסופו של יום לאחר שנקבע מועד לחתימה, ביקשו להוסיף את התנאי ששבעה ימים לא יחשבו כהפרה.

אמנם, נכון, שבית משפט קמא קבע כממצא עובדתי שהנתבעים ידעו כי המו"מ כולו עומד על הסכמתם לשלם 80% מהתמורה המוסכמת במועד חתימת ההסכם. השופט קמא הוסיף וקבע כי הבקשה שהוגשה שעתיים לפני המועד שנקבע לחתימתה חוזה, להוסיף תנאי שיאפשר פיגור של עד שבעה ימים במועדי התשלום, עמד בניגוד מובהק להסכמות הקודמות של  הצדדים. השופט הסיק מכך שמדובר בניהול מו"מ שלא בתום לב, והשאלה אם מסקנה זו מתיישבת עם הנסיבות שהובאו בפני בית משפט קמא.

שעה שצדדים מנהלים מו"מ לקראת כריתת חוזה, סביר ומקובל שכל עוד לא היתה גמירות דעת בין הצדדים, ולא נחתם עדין כל מסמך מחייב,  הם רשאים להמשיך ולנהל מו"מ לגבי התנאים. במקרה זה המו"מ כולו מראשיתו התנהל במשך חמישה ימים, כאשר עורכי הדין הספיקו להחליף ביניהם ארבע טיוטות. מכאן ניתן ללמוד שהתנהל מו"מ יעיל ורצוף. אינני סבורה שניהול מו"מ במשך חמישה ימים שעה שמדובר במכירת נכס מקרקעין, דבר שדורש בדיקה של אמצעי המימון, כאשר מדובר בזוג צעיר שעומד לפני נישואין וצריך לבדוק את אמצעי המימון שיש לו לרכישת הדירה - איננו סביר בנסיבות הענין.

במקרה זה אינני סבורה שיש מקום לקבוע שהמו"מ נוהל שלא בתום לב. מדובר בעסקה בהיקף של 188,000 דולר, סכום  שללא ספק יש צורך לגייסו. גם אם אתבסס על הקביעה העובדתית של בית משפט קמא שהמערערים אמרו תחילה שיש בידיהם כ- 80% מהתמורה במזומן, הרי שגם דבר זה סביר שיבדק וחמישה ימים אינם מעבר לסביר בנסיבות הענין.

יתרה מכך, גם הסעיף שהתבקש, ששבעה ימי פיגור לא יחשבו כהפרה יסודית, גם הוא אינו חורג מהסבירות המקובלת.

נקבע לא אחת בפסיקה כי שביל הזהב ביישומו של עקרון תום הלב יימצא באיזון שבין צורכי המסחר מחד לבין מקורו האתי של העיקרון מאידך. מכוח עיקרון תום הלב נדרשת התחשבות בזולת ובאינטרסים שלו, אך בוודאי שלא נדרשת הזנחת האינטרסים של הצד שפועל, (ראה בעניין זה ספרה של ג.שלו דיני חוזים, מהדורה שניה, ע"מ 49 ואילך ופסקי הדין המאוזכרים שם) וכך גם בענייננו. אינני סבורה כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב כשביקשו במסגרת המו"מ לקראת החתימה על הסכם המכר להגן על האינטרס שלהם לפיו איחור של שבעה ימים בפיגור התשלום לא יהווה הפרה יסודית של ההסכם אשר תעמיד אותם בפני תשלום פיצוי למשיבים.

אני סבורה שבמקרה זה לא ניתן לקבוע שהיה חוסר תום לב בניהול המו"מ מצד המערערים, ועל כן לא היה מקום לחייבם לשלם למשיבים פיצוי כלשהו.

אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל הערעור מתקבל. הנני מבטלת את פסק הדיןשל בית משפט קמא. אני מורה למשיבים להשיב למבקשים את הסכום שנפסק לחובתם בבית ממשפט קמא אם אכן שולם. 

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום ו' בניסן, תשס"ו (4 באפריל 2006) בלשכתי.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.                                                                                

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: