פסק-דין בתיק ברע 2303/04

א.    בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת ח' פלינר) מיום 20.6.2004 בתיק ת.ק. 2676/04, אשר דחה את תביעת המבקש להחזר תשלומי ארנונה שנגבו, לטענת המבקש, ביתר. כן חייב בית משפט קמא את המבקש בהוצאות ההליך בפניו בסכום של 500 ש"ח.

ב.     בדיון שהתקיים בפני ביום 2.3.2005 ניתנה רשות ערעור, ובקשת רשות הערעור נדונה כערעור.

ג.   עיקרי העובדות נשוא פסק הדין

המערער מתגורר בבנין מגורים משותף ברח' רביבים 11 בת"א, מאז שנת 1974.

עקב טעות, קיבל המערער, בשנת 1993, בשגגה, הודעת חיוב בארנונה של שכנו, ממנה למד כי השכן משלם ארנונה בסכום מופחת.

מבדיקה שערך המערער אצל המשיבה, עלה כי חיובו בארנונה הינו לפי סיווג ב-1, מאחר ששנת סיום בנית הבנין נקבעה לשנת 1975, בעוד חיובו של שכנו הינו לפי סיווג ג-1 מאחר ששנת סיום בנית הבנין נקבעה לשנת 1974.

לפיכך, פנה המערער למשיבה במכתב השגה. בית משפט קמא קבע כי לא הובא בפניו ממצא שבעובדה לענין מועד הגשת ההשגה או ההשגות שהוגשו.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא, כי "התובע החל את פניותיו לעיריה בשנת 93' ותחילה נדחתה טענתו, ורק בשנת 99' (כך לטענת העיריה, טענה שלא נסתרה), הגיש הוא השגה והחל לפעול על פי הזכויות הנתונות לו בדין. לפיכך, צדקה העיריה כאשר החילה את ההחזר רטרואקטיבית 7 שנים מיום הפעלת הזכויות על פי הדין ובכל מקרה לא ניתן לתבוע בגין אותם שנים לגביהם חלה ההתיישנות".

ד.   טענות הצדדים בערעור

טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו לפיה ההשגה מטעמו, הוגשה רק בשנת 1999 ולא בשנת 1993.   

ראיה לטענתו מביא המערער מסעיף 3 לכתב ההגנה של המשיבה בבית משפט קמא   בו נאמר מפורשות כי " התובע הגיש לעיריה בשנת 1993 השגה על סיווג הנכס".

זאת ועוד, טוען המערער כי על פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תחילת מירוץ ההתיישנות עם מועד גילויה של העובדה המקימה את עילת התביעה. לפיכך, טוען המערער, כי מאחר שעילת התביעה נודעה לו רק בשנת 1993, ומשהגיש את השגתו מיד ובסמוך למועד זה, הרי זכאי הוא להשבה כבר משנת 1986.

כתנא דמסייע, מביא המערער את פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, בענין ת.א (י-ם)  1114/99 שוקרון נ' עיריית ירושלים פס"מ תש"ס (1) 500

שם נקבע:

"השיהוי בהגשת התביעה איננו תוצאה של רשלנות התובעים. כדי לרדת לחקר המצב המשפטי הסבוך נדרשות בקיאות, נגישות למידע ו"קריאת כיוון" שתנחה את כל אחד מהתובעים לצורך לבדוק מעשים שעל פניהם הם תקינים. כל אלו חסרו לתובעים, ולא בהם האשם בשיהוי שנגרם.

בכל הנסיבות הללו אינני סבור שראוי לשלול מהתובעים כספים שנלקחו מהם שלא כדין ותוך הפלייתם לרעה לעומת שכניהם, ואינני סבור גם שראוי לשחרר את העירייה מחובת השבה".

(עמ' 515 לפסק הדין)

המשיבה תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט קמא,  וטוענת   כי צדק בית משפט קמא  בדחותו את תביעת המערער בגין התיישנות, וזאת הן  בשל מועד ההשגה המאוחר והן בשל אי תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לענין זה טוענת המשיבה, כי בית משפט קמא איבחן בין מועד פניית המערער לעיריה, בשנת 1993 ובין מועד הגשת ההשגה, בשנת 1999.

לא זו אף זו, טוענת המשיבה, כי אף אם יש לראות בפניה משנת 1993 משום השגה, הרי שבהעדר ראיה לסתור, חזקה כי נתנה למערער תשובה בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן: " החוק"). השגה, אשר על דחייתה לא הוגש ערר בהתאם לחוק. לפיכך,  טוענת המשיבה, יש לראות את ההשגה משנת 1999, כהשגה חדשה, המתייחסת לשנת המס 1999 (להלן: " ההשגה השניה"), המקימה זכאות למערער, לכל היותר, החל משנת 1992 (גבול תקופת ההתיישנות ממועד הגשת ההשגה השניה).

אשר לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, טוענת המשיבה, כי סעיף 8 אינו מחיל עצמו, מקום ש"העובדה" שנעלמה מידיעת המערער, הינה עובדה שבדין, דוגמת סיווגו של הנכס.