פסק-דין בתיק ברע 2115/05

בקשת רשות ערעור כנגד שתי החלטות של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ריבה שרון) שניתנו בגדרו של ת.א. 3683/04 (בש"א 6235/04, 2160/04) לפיהן נדחתה בקשה לדחייתה של תביעה על הסף מחמת התיישנות.

המשיבה (התובעת בביהמ"ש קמא) נחבלה במקום עבודתה בתאריך 4.5.1997. בתאריך 10.5.2004 הוגשה על ידה תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

המבקשת, הנתבעת באותו הליך, הגישה בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטתה מיום 11.4.2005 דחתה כב' השופטת שרון את הבקשה.

עם קבלת ההחלטה הגישה המבקשת בקשה לשינויה בשל העובדה שמחמת תקלה, לא הונחה בתיק בית המשפט תשובתה לתגובת התובעת, שהוגשה במועד. לאחר שעיינה בכתב התשובה החליטה כב' השופטת שלא לשנות את החלטתה הראשונה ומכאן הבקשה שבפני.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי ליתן רשות לערער ולדון בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שנתנה.

בכתב התביעה שהוגש על ידי המשיבה לא נטענה טענה כלשהי באשר לקיומן של נסיבות המצדיקות החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1959, שעניינו "התיישנות שלא מדעת".

לפיכך רשאית היתה המבקשת להסיק כי התביעה התיישנה. בבקשתה ציינה המבקשת את נסיבות האירוע ואף הקדימה תרופה למכה בכך שניסתה לשלול מראש טענות של אי ידיעת העובדות במלואן.

התובעת בתשובה לבקשה פרסה מסכת עובדות הכוללת טענות עובדתיות אשר לדעתה מצביעות על כך שהתקיימו תנאי סעיף 8 לחוק הקובע:

"8.  נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בהחלטתה אימצה כב' השופטת קמא את טענת המשיבה לפיה למרות שביום האירוע אכן נמצא כי שברה את קרסול רגלה, סברה כי השבר יתאחה והיא תוכל לשוב לתפקיד כרגיל, כפי שאירע בעבר, עת סבלה משבר דומה בקרסול רגלה השניה; ורק כאשר חלה החמרה במצבה בשנת 2002, פנתה לטיפול רפואי ובמקביל החלה לטפל בהגשת התביעה.

בע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' דן שטרן ואח', פ"ד נ(5) 216 נקבע על ידי כב' השופט י' טירקל כי טענה של "התיישנות שלא מדעת" לפי סעיף 8 לחוק מצריכה אמירה מפורשת של התובע בכתב התביעה, מתי נודעו לו העובדות שנעלמו ממנו (עמ' 219).

המשיבה לא נקבה בכתב התביעה במועד הנטען, ולפיכך היה על בית המשפט לקבוע כי התובעת לא הראתה שתחילתה של תקופת ההתיישנות היתה במועד מאוחר יותר מן היום שבו נולדה העילה. (ראו גם  ע"א 7261/97 אילנה ושלמה שרבני ואח' נ' האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464).

עוד יצויין כי נראה לכאורה, שהמשיבה גם לא הגישה כתב תשובה המפרט את טענותיה לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות.

למרות האמור לעיל, כפי שעולה מהבקשה לדחיה על הסף והתגובה, הצדדים הביאו את המחלוקת העובדתית להכרעתו של בית המשפט למרות שיש בכך משום הרחבת חזית ומשנהגו כך אין להתעלם מהטענות העובדתיות של התובעת ומתצהירה שצורף לתגובתה (ראו ע"א 7261/97 הנ"ל בעמ' 475). יחד עם זאת ברור כי לא ניתן היה להכריע במחלוקת העובדתית ללא שמיעת ראיות ובית המשפט לא היה רשאי להסתמך על גרסתה של המשיבה מבלי שהעובדות הוכחו בעיקר כאשר בידי המבקשת ראיות שיש בהן כדי להפריך את טענת "ההתיישנות שלא מדעת".

בספרו של ד"ר יואל זוסמן " סדרי הדין האזרחי", (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין) עמ' 415 מציין המחבר:

" התיישנות התביעה משמשת נימוק ראשון במעלה לדחיית התביעה בסדר דין מקוצר לפי תקנה 101, אלא אם כן כרוך העניין בבירור עובדתי מסובך".

מאחר שבענייננו מעוררת הטענה מחלוקת עובדתית הדורשת הכרעה לא היה מקום לקבוע כבר בשלב המקדמי כי דינה להדחות, והיה מקום להורות על בירור השאלה במסגרת ההליך לגופו. בנסיבות העניין רשאית המבקשת לעתור לפיצול הדיון באופן שימנע בזבוז זמן ומשאבים.

לסיכום, הבקשה מתקבלת במובן זה שטענת ההתיישנות נדחית כטענת סף בלבד ובית המשפט ידון בטענות הצדדים וראיותיהם בסוגיה זו במסגרת ההליך העיקרי.

הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ יוטלו על פי התוצאות בהליך העיקרי.