פסק-דין בתיק ברע 2101/07

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (כבוד השופט ג. אנגל) מיום 5.9.07 בתק 780/07.

2.         המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה בגין אי תשלום דמי שכירות , על סך 17,800 ש"ח (המהווה פיצוי מוסכם על פי החוזה המחושב לפי 50 דולר ליום).לטענתו, בתום תקופת השכירות החוזית לא פינו הנתבעים את הדירה ולא שילמו מאומה בגין התקופה בה המשיכו להתגורר בדירה.

3.         המשיבים הגישו נגד המבקש תביעה שכנגד בגין הוצאות תחזוקה של הדירה.

4.         בפסק דינו קבע בימ"ש קבע כי הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה "אינו עומד ביחס סביר לנזק שעשוי היה להגרם לתובע עקב אי פינוי המושכר". בנסיבות אלה, העמיד בימ"ש קמא את הפיצוי לו זכאי המבקש, בגין האיחור בפינוי הדירה, על סך של 5,492 ש"ח בלבד- 1,300 דולר (כאשר דמי השכירות בגין אותה תקופה היו עומדים על 1,290 דולר). מהסכום הנ"ל קוזזו סכומים שונים בגין הוצאות תחזוקה של המשיבים.

5.         פסק דין זה הינו נשוא הבקשה בפני , כאשר המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא נתן תוקף להסכמת הצדדים בדבר הפיצוי המוסכם ולא חייב את המשיבים בתשלום מלוא סכום תביעתו.

6.         המשיבים בתגובתם פרטו בהרחבה את בעיות התחזוקה ואת העובדה שהמבקש לא פעל לתיקון הנזקים בדירה. המשיבים טענו לנזקים ועוגמת נפש שנגרמו להם, ואשר לא קיבלו ביטוי בפסק דינו של בימ"ש קמא.

7.         החלטתי ליתן למבקש רשות ערעור ולדון בערעור על פי הרשות שניתנה.

8.         ההלכה היא, כפי שהובאה על ידי כבוד השופטת בן פורת בע"א 300/77 - דליה רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח . פ"ד לב(3), 682 כדלקמן:

"סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן- חוק התרופות) קובע לאמור:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים ( להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק;....".

בתור כלל יש איפוא לכבד את רצון הצדדים ולתת תוקף לפיצוי כמוסכם.

בהמשך המידי של הסעיף נאמר:

"אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית-המשפט העדר "כל יחס סביר" בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל" שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית-המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה, כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו".

ובאשר לנטל ההוכחה היא ממשיכה ואומרת:

"זאת ועוד: ממצאו של השופט באשר ליחס האמור חייב כרגיל להיות מושתת על חומר ראיות, שכן אין הוא "מן המפורסמות" שאינן צריכות ראיה, פרט אולי למקרה נדיר שבו העדר סבירות כלשהי בולט על פני הדברים ולעין כל. לא כזה הוא המקרה שלפנינו. על-כן חייבת היתה הקונה הן לטעון שתנאיו של החריג אכן נתקיימו (וזאת עשתה) והן לבסס את טענתה בראיות. ביסוס כזה אינו קיים במקרה שלפנינו. היא הסתפקה בטענה סתמית שהסכום שלא נפרע נועד ממילא רק לסילוק חובות במסים, אך לא הורשתה להוכיח אף טענתה זו. בכך צדקה השופטת, שכן לא הנזק שנגרם בפועל הוא המודד הקובע".

9.         בענייננו - המשיבים לא טענו כלל לענין הפיצוי המוסכם. המשיב העיד רק כי לא הגיע להסכמה באשר להמשך תקופת השכירות וכי נשאר בדירה עוד 3 חודשים, תמורתם לא שילם (מאחר והמבקש לא הסכים לקיזוזים שביקש לבצע).

בנסיבות שכאלה - לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא באשר לסבירות הפיצוי המוסכם והמבקש אכן זכאי לפיצוי זה בגין התקופה בה החזיקו המשיבים בדירה מעבר לתקופת השכירות המוסכמת.

10.        אשר על כן - אני מקבלת את הערעור, ככל שהינו מתייחס לפיצוי המגיע למבקש עבור החודשים אוקטובר עד דצמבר 2006 וקובעת כי הוא מסתכם ב- 4,600 דולר אשר שווים במועד הגשת התביעה 19,550 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את הסך של 2,430 ש"ח כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא.