פסק-דין בתיק ברע 1971/07

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. וגנר) מיום 6.6.2007, בה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף בטענות התיישנות  ו"פורום לא נאות".

לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

העובדות הצריכות לעניין והחלטת בית משפט קמא

1.         המבקשים 1-2 הם אחים, ישראלים תושבי רומניה המתגוררים ברומניה מזה כ-16 שנה,  והמבקש 3 הוא אביהם המתגורר בישראל. לצד המבקשים, שלושה נתבעים נוספים בתביעה שהוגשה על ידי המשיב, והם המשיבים הפורמליים: עורך דין אזרח רומניה, חברה הרשומה ברומניה ובעל המניות של החברה. 

המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשים והמשיבים הפורמליים. על פי העובדות המפורטות בכתב התביעה, בשנת 1998 פנה המבקש 1 למשיב בהצעה לפיה הוא והמשיב יגישו הצעה משותפת למכרז שפרסמה ממשלת רומניה, לרכישת מפעל רומני בשם "אורביס", שעמד בפני הפרטה (להלן: " המפעל").

            לטענת המשיב, המבקש 1 הסביר לו שבבעלותו ובבעלות אחיו חברה רומנית המספקת שירותי תובלה למפעל ולמבקש היכרות קודמת עם מנהליו. המבקש ציין כי העסקה המוצעת במכרז מהווה הזדמנות עסקית בעלת פוטנציאל, שכן היא כוללת גם את המקרקעין עליהם עומד המפעל. עוד נאמר למשיב, כי במכרז קודם לא זכה איש, ועל כן כדאי לגשת למכרזים הבאים בהם המחיר ההתחלתי של המפעל יהיה זול יותר בכל פעם, כאשר רק חברה שהשתתפה בהליכי המכרז יכולה ליהנות מהירידה במחיר שתחול במכרז הבא.

2.         הצדדים החלו לקדם את העסקה, מה שהיה כרוך בנסיעות של המשיב לרומניה, ביקור במפעל, ישיבות עם מנהל המפעל ועורך הדין של ועדת המכרזים הרומנית, יצירת קשר עם בנק ברומניה לצורך אפשרות מימון וכד'. משנתברר לצדדים כי ההצעה למכרז צריכה להיעשות על ידי חברה רומנית בלבד, ולא באמצעות משקיע זר, סוכם כי הדבר ייעשה באמצעות חברה רומנית קיימת, היא המשיבה הפורמאלית 2 (להלן: " החברה"), שבעל מניותיה הוא המשיב הפורמאלי 1, אף הוא אזרח ישראלי תושב רומניה, המשיב הפורמאלי 3, עו"ד אזרח ותושב רומניה, מונה ליועץ המשפטי של העסקה (להלן: " עורך הדין").

3.         על פי הנטען בכתב התביעה, הוסכם בין הצדדים כי מניות המשיב הפורמאלי 1 בחברה יועברו למשיב ולמבקשים 1-2 בחלקים שווים. הצדדים חתמו על ייפוי כוח בשפה העברית, לפיו יפו את כוחו של עורך הדין לבצע את העברת המניות (להלן: " יפוי הכוח"). המשיב פעל בישראל לקבלת ערבות מבנק דיסקונט ולצורך כך אף נפתח חשבון בנק משותף לצדדים בבנק דיסקונט. בשלב זה הודיע המבקש 2 כי הוא פורש מהעסקה וסוכם כי המניות יועברו למבקש 1 ולמשיב בחלקים שווים.

המשיב הגיע לרומניה, מסר לעורך הדין מסמכים שונים להסדרת העברת המניות על שמו וחזר לארץ כדי לדאוג להוצאת הערבות הבנקאית. עם הגעתו לארץ הודיע לו המבקש 1 כי הרכישה אינה כדאית והוא "פורש" מהמכרז. למרות זאת, פנה המשיב לבנק והוציא את הערבות ותכנן לגשת למכרז באמצעות שותף עסקי אחר.

4.         המשיב טען כי בדיעבד התברר לו שנעשה תרגיל "עוקץ", וכי המבקש 1 מנע את העברת המניות בחברה אליו כדי שיוכל לגשת לבדו, באמצעות החברה, למכרז. למרות זאת, פעל המשיב על מנת להגיש הצעה נוספת מטעמו למכרז, הגיע לרומניה, רכש את מסמכי המכרז, והצליח לשבש את מהלכיו של המבקש 1. לאור מהלכים אלו, נערכה ביום 28.4.1999 פגישה "מרובעת" ברומניה בין המשיב לבין המבקש 1 ושני אנשים נוספים, בה נחתם חוזה חדש בכתב, לפיו 50% ממניות החברה יועברו למשיב והחברה תיגש למכרז הבא (להלן: " החוזה החדש").

למחרת, ביום 29.4.1999 הודע לחברה על זכייתה במכרז. לאחר הזכייה נפגשו הצדדים ובמעמד זה הודיע המבקש 1 למשיב כי לא פעל ולא יפעל להעברת מחצית ממניות החברה אליו, כך שהוא הבעלים הבלעדי של החברה וממילא הזכיה במכרז שייכת לו בלבד. המשיב טען כי  הודעת המבקש 1 מהווה הפרה של החוזה החדש, וביום 7.5.1999 שלח למבקש 1 מכתב שבו דרש ממנו לקיים את החוזה החדש. מכתב זה לא נענה וכך גם פעולות נוספות שעשה המשיב על מנת שהחוזה יקוים.

5.         ביום 30.4.2006 הגיש המשיב נגד המבקשים והמשיבים הפורמליים בבית משפט השלום תביעה כספית על סך 1,500,000 ש"ח, בגין הפרת חוזה, מרמה, מצג שווא, הטעיה והפרת חובת נאמנות.

המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענת התיישנות ובטענה שרומניה היא הפורום הנאות לבירור התביעה.

6.         בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות ובחן את טענת ה"פורום לא נאות" לאור תצהירי הצדדים (שלא נחקרו על תצהיריהם). בהחלטתו, קבע בית המשפט כי מבחן מירב הזיקות אינו מוביל לתוצאה חד משמעית ומובהקת וכי לסכסוך זיקות רבות לפורום הרומני ולפורום הישראלי. באשר למבחן הציפיות הסבירות של הצדדים נקבע, כי המבקשים לא הניחו שהמשיב יתבע אותם דווקא בבית המשפט ברומניה, ואף המשיב לא ציפה כי יאלץ לנהל התדיינות ברומניה. לעניין הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתביעה נקבע כי הדבר יוכרע בהתאם לבחינת המוקד האמיתי של הסכסוך, שעניינו הפרה לכאורית של חוזה שנחתם בישראל.

            לאור כל אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי הפורום הטבעי לדון בתובענה הוא הפורום הישראלי.

            על כך נסבה הבקשה שבפנינו.

            התיישנות התביעה

7.         המבקשים טענו כי תביעת המשיב התיישנה. עילת התביעה שנסבה על הפרת החוזה, נולדה ביום 29.4.1999 - היום בו הכריז המבקש 1 על הפרת החוזה החדש. התביעה הוגשה ביום 30.4.2006, ולכאורה הוגשה יום אחד לאחר סיום תקופת ההתיישנות, לאור סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 לפיו " תקופה קצובה במספר חדשים או שנים .... תסתיים  בחדש האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע...". אלא שיום 29.4.2006 חל בשבת ובמקרה כאמור חל סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות ולפיו " במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה" מכאן, שהתביעה הוגשה ביום האחרון למירוץ ההתיישנות,  ולכן דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות.

            איני רואה להתערב בקביעה זו. עם זאת, ראוי להדגיש כי תביעתו של המשיב מתייחסת גם לאירועים, להתחייבויות ולהפרת התחייבויות שקדמו ליום 29.4.1999, ועל אלו חלה  לכאורה התיישנות. המשיב הצליח לחלץ את תביעתו מתחולת ההתיישנות בכך שביסס את התביעה על הפרת החוזה החדש, חוזה שנכרת ביום 28.4.99 והופר על ידי המבקש 1 למחרת היום.