פסק-דין בתיק ברע 1943/04

1.       בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה ( כב' הרשמת, גב' ק' מרגולין פלדמן) מתאריך 25.11.04 בתיק הוצל"פ [חיפה] 02-05285-04-5.

          לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מחליט להיעתר לבקשה וליתן למבקשים רשות לערער, והנני דן בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

2.       בהחלטתה מושא הבקשה לרשות ערעור, דחתה כב' ראש ההוצאה לפועל בקשת המבקשים להעמיד את הליכי ההוצאה לפועל, המתנהלים מטעם המשיב מס' 1 על פי בקשה לביצוע שטר משכנתה.

3.       המשכנתה שביצועה מבוקש נרשמה על זכות החכירה במקרקעין הידועים כחלקה 58 בגוש 10478, המצויים ברח' אורנים 44 בקרית טבעון (להלן - " המקרקעין").

          המקרקעין רשומים בבעלות קרן הקיימת לישראל, והם הוחכרו, בחכירה לדורות, לעו"ד גדיאל דונר ז"ל, אשר נפטר בתאריך 19.10.03. במותו הותיר אחריו עו"ד דונר אלמנה, היא המבקשת מס' 1 (להלן - " המבקשת") ושני ילדים קטינים, הם המבקשים 2 ו- 3.

          במקרקעין בנוי בית מDוגרים, ששימש למגורי עו"ד דונר ז"ל והמבקשים, וזכות החכירה במקרקעין רשומה בספרי המקרקעין על שם עו"ד דונר ז"ל לבדו.

4.       בתאריך 12.5.02 נכרת חוזה הלוואה, ולפיו הלווה המשיב לעו"ד דונר ז"ל ולמבקשת, ביחד ולחוד, סך 890,000 ש"ח. ההלוואה הובטחה במשכנתה, שנרשמה על זכות החכירה של עו"ד דונר ז"ל במקרקעין.

          בסעיף 6 לחוזה ההלוואה עליו חתמה המבקשת נקבע, כי "הלווה", היינו - המבקשת ועו"ד דונר, ביחד ולחוד, מתחייבים לרשום משכנתה ראשונה על המקרקעין (שהוגדרו בפסקת ה"הואיל" הראשונה לחוזה), ועוד התחייבו בני הזוג דונר לחתום על שטר משכנתה, הכולל בין היתר תנאי בדבר "אי תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 וסעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 במקרה של מכירת הנכסים בעת מימוש המשכנתא".

          ברור הדבר, שמכיוון שעו"ד דונר ז"ל היה החוכר הבלעדי במקרקעין, שטר המשכנתה נחתם על ידו לבד, והמבקשת לא חתמה עליו.

5.       המשיב פתח בהליכים למימוש המשכנתה בתאריך 21.1.04, ובבקשה לביצוע שטר המשכנתה ציין, כי המשיב הוא "עז' גדיאל דונר ז"ל (דונר איטה)". לטענת ב"כ המבקשת, צירוף המבקשת כמשיבה בבקשה לביצוע שטר המשכנתה פסול הוא ונעשה שלא כדין, שכן לא ניתן לנקוט בהליכים למימוש המשכנתה נגד המבקשת, באשר אינה חתומה על שטר המשכנתה, ולעת הזו אף לא ניתן לנקוט נגדה בהליכים אחרים בלשכת ההוצאה לפועל, הגם שהיא חתומה על הסכם ההלוואה, משום שלא ניתן נגדה פסק דין בבית משפט כלשהו.

6.       סעיף 7(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 מצווה, כי "משהוגשה בקשת ביצוע, ימציא המוציא לפועל לחייב אזהרה שעליו למלא אחר פסק-הדין", וסעיף 7(ב) לחוק ההוצאה לפועל מורה, כי "המצאת האזהרה לידי החייב תהיה בדרך שממציאים כתבי בית דין לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984". סעיף 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי "לא יוחל בביצוע פסק-הדין אלא לאחר המצאת האזהרה כאמור בסעיף קטן (א) ולאחר שעברה התקופה שנקבעה באזהרה, זולת אם ראה ראש ההוצאה לפועל שנסיבות הענין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן."

          בעניין המתברר בפני עתה, ה"אזהרה" הודבקה על דלת הבית הבנוי במקרקעין. לטענת המבקשת, באותה עת איש לא התגורר במקרקעין, שכן ימים ספורים לפני פטירת עו"ד דונר ז"ל, המבקשת וילדיה "נמלטו" לדירה שכורה משום ש"חששו לחייהם" מפני נושיו של בעלה.

          המבקשת טוענת אפוא, כי למעשה, עד לעצם היום הזה טרם הומצאה לה "אזהרה" כדין על פתיחת הליכי ההוצאה KPUGK, ולמרות זאת נוקט המשיב בהליכים למימוש המשכנתה. לטענת המבקשת, ההליכים לביצוע שטר המשכנתה, אם יימשכו, יגרמו לה נזקים כבדים, הן משום שהבית הבנוי במקרקעין הוא בית המגורים היחיד שיש למשפחה והן משום שהמחיר שיתקבל ממכירתו במסגרת כינוס הנכסים יהיה נמוך מהמחיר שניתן להשיג במכירת המקרקעין המכר ממוכר מרצון לקונה מרצון.

7.       בתאריך 19.4.04 מונה המשיב מס' 2 לשמש ככונס נכסים למקרקעין, והחל לנקוט בהליכים לפינוי המקרקעין (שכעולה מתצהיר המבקשת התומך את בקשתה - כבר היו פנויים), ובתאריך 5.8.04 הפיקה לשכת ההוצאה לפועל הודעת פינוי, בה הודע למבקשת כי פינוי המקרקעין יבוצע בתאריך 13.10.04.

8.       בתאריך 24.11.04 הגישה המבקשת בקשה לראש ההוצאה לפועל, וביקשה "להעמיד" את הליכי מימוש המשכנתה. בבקשתה טענה, כי הליכי מימוש המשכנתה נפתחו שלא כדין וכי היא זכאית להיחשב כדיירת מוגנת עפ"י סעיף 33 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972.

          כאמור, כב' ראש ההוצאה לפועל דחתה בקשה  ובהחלטתה ציינה כי המבקשת הסתירה מפניה הליכים נוספים בהם נקטה לשם עיכוב הליכי מימוש המשכנתה, אשר לא הועילו, הליכים מהם "עולה ברורות" שהמבקשת ידעה על הליכי מימוש המשכנתה. עוד הוסיפה כב' ראש ההוצאה לפועל וקבעה, כי המבקשת אינה מוגנת על פי סעיף 33(ב) לחוק הגנת הדייר, משום שבעת פתיחת ההליכים היא לא התגוררה במקרקעין, ובנוסף לכך, גם אם תתקבל תביעת המבקשת, שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, להצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות במקרקעין, אין הדבר מועיל, משום שהמבקשת אינה פטורה מתשלום החוב שהרי ההלוואה ניתנה לבני הזוג גם יחד "ומהיותה חייבת אף היא על פי הסכם המשכנתה".

9.       בערעור שלפני חוזרת המבקשת על טענותיה, וטוענת הטענות הבאות:

(א)     המבקשת חתמה על ההסכם ההלוואה תחת כפיה ולחץ מצד בעלה, ולא הסכימה ולא ויתרה על זכויותיה ולחלק בבית המגורים שבמקרקעין, וכן לא ויתרה על ההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

(ב)      עד עתה אזהרה לא הומצאה כחוק.