פסק-דין בתיק ברע 1930/04

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 30.3.04  של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקוה (כב' השופט בדימוס ג' שטרסמן) אשר דחה את תביעת המבקש כנגד המשיב לתשלום פיצוי  מוסכם עקב הפרת חוזה השכירות  בגין חנות, שהשכיר המשיב למבקש (להלן: " החנות"), וכן להשבת סכום נטען, שהשקיע המבקש בחנות.

ב.          אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

ג.                עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו הן כדלהלן:

ביום 24.4.02 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין המערער  ובין המשיב, במסגרתו שכר המערער מאת המשיב חנות שבבעלותו.

סעיף 4 להסכם קובע כי:

" המשכיר מצהיר בזה כי הוגשה בקשת היתר שימוש במבנה כחנות ואושרה ע"י הועדה המקומית פ"ת. המשכיר שילם את המיסים הקשורים בקבלת ההיתר. מוסכם על הצדדים כי כל פניה של הרשות באשר להיתר השימוש במקום תטופל מידית ע"י המשכיר. על השוכר לפעול להוצאת רשיון עסק על שמו במחלקת הרישוי בעירית פ"ת"

ביום 22.10.02 קיבל המערער הודעה מאת אגף פיקוח ורישוי עסקים בעיריית פתח תקוה לפיו "בקשתך לרישיון נדחתה על ידי שירותי הכבאות בנימוק שאינך עומד בדרישותיהם".

המערער טען כי ביקש את עזרת המשיב בהתאם לחוזה השכירות ביניהם. המשיב מצידו, לטענת המערער, לא נרתם לעזרת המערער להסדרת הרישיון. משנמנע המשיב מלסייע לו בקבלת רישיון העסק, ונבצר ממנו להמשיך בהפעלת עסקו במקום, ראה המערער בכך הפרה יסודית של ההסכם, ולפיכך, עתר לתשלום הפיצויים המוסכמים מכח הסכם השכירות.

כן תבע המערער השקעה בסך של כ- 2600 דולר, שהשקיע לטענתו, בהתקנת דלתות מתכת בחנות.

המערער העמיד את סכום תביעתו בפני בית המשפט קמא לתביעות קטנות בגבול סמכותו העניינית, על סך 17800 ש"ח.

בית משפט קמא קבע כי התביעה שבפניו לא הוכחה, וזאת מאחר שלא היתה חובה כלל על המשיב, לפעול לקבל רישיון העסק.

לפיכך, דחה בית משפט קמא את תביעת המערער וחייבו בהוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

ד.         עיקרי הטענות בערעור:

במסגרת ערעורו טוען המערער כי סעיף 4 לחוזה השכירות חייב את המשיב  לטפל ולהסדיר את כל הכרוך בהיתר השימוש במקום " לרבות דרישות הרשויות לצורך קבלת רישיון עסק, אשר בלעדיו אין היתר שימוש במושכר כחנות..."

כן טוען המערער כי לאור הוראת סעיף 25 לחוק החוזים הרי שיש לפרש את סעיף 4 לחוזה השכירות, בהתאם לאומד דעתם של הצדדים.

לטענת המערער, אין כל ספק,  כי על פי אומד דעתם של הצדדים, אין ספק שהתכוונו הצדדים לכך שהמערער יוכל להפעיל את החנות, לאחר קבלת רישיון עסק.

זאת ועוד, טוען המערער, כי לאור הכלל שחוזה ייתפרש כנגד הצד המנסח, הרי שיש להעניק לסעיף 4 לחוזה השכירות את הפרשנות המתיישבת עם טענת המערער, לפיה חלה על המשיב החובה להסדיר את קבלת רישיון העסק.

בנוסף טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא בקביעה לפיה המשיב טען שלא היתה עליו כל חובה לפעול  לקבלת רישיון עסק כאשר לטענת המערער,  מודה המשיב בכתב הגנתו, בחבותו לכך.

המערער חוזר על טענתו, לפיה כל אשר היה עליו לעשות מכח חוזה, הסתכם בפעולה "טכנית" להוצאת רישיון עסק שיונפק על שמו שלו, בעוד על המשיב  חלה החובה, לדאוג להסדרת רישיון העסק גופו.