פסק-דין בתיק ברע 1858/07

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ש. לבנוני) מיום 6.5.2007, בה נתקבלה בקשת המבקשים לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות בכפוף להפקדת הסך של 500,000 ש"ח בקופת בית המשפט ותשלום הוצאות בסך 25,000 ש"ח.

            הבקשה לרשות ערעור נסבה על סכום ההפקדה וההוצאות.

1.         ביום 6.6.2001 הגיש המשיב נגד המבקשת תביעה לסילוק יד, לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 480,599 ש"ח ולצו הריסה, בקשר למספר חלקות מקרקעין בחיפה. לטענת המשיב, המבקשת פלשה למקרקעין שבבעלותו (להלן: " המקרקעין"), הקימה עליהם מבנה, מכולות והציבה כלים לעבודות עפר, ללא ידיעת המשיב וללא הסכמתו. המבקשת התגוננה כנגד התביעה, הכחישה את טענות המשיב, וטענה כי היא בעלת זכות שכירות בשטח הגובל במקרקעין, אך מעולם לא פלשה למקרקעין. המבקשת הבהירה, כי ייתכן שבתקופה קצרה ומסוימת, עת ביצעה עבודות באופן אינטנסיבי בחלקתה, חרגו בטעות הכלים ההנדסיים שהציבה, למקרקעין נשוא התביעה, אולם ככל שהדבר קרה, מדובר בתקופה קצרה מאד ולגבי שטח זניח.

2.         ביום 11.3.2002, ובהיעדר התנגדות של המשיב, נענה בית משפט קמא לבקשת המבקשת והורה על פיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק.

3.         לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 8.4.2003, לא הופיע ב"כ המבקשת דאז-עו"ד לפידות, והתייצב עו"ד סייד, מבלי שהיה בידו יפוי כוח מטעם המבקשת. עו"ד סייד טען כי המבקשת ביקשה להעביר לטיפולו את התיק, אולם עו"ד לפידות לא משחרר עבורה את התיק. בנסיבות אלו, ביקש עו"ד סייד דחייה של ישיבת ההוכחות ומתן אפשרות להגשת תצהיר עדות ראשית מטעם המבקשת (באותו שלב חלף כבר המועד להגשת תצהירים).

בהחלטתו קבע בית משפט קמא, כי חרף החלטותיו החוזרות ונשנות המבקשת לא הגישה תצהיר עדות ראשית, וכי אין ביכולתו לקבוע אם אי העברת התיק לעו"ד סייד נעשתה כדין אם לאו. בנסיבות אלו, התקבלה בקשת המשיב למתן פסק דין בהיעדר התייצבות, ובית המשפט חייב את המבקשת במעמד צד אחד במלוא הסעדים שנתבעו: סילוק יד מהמקרקעין; תשלום סך 480,599.97 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.6.2001; תשלום שנתי בסך 136,923.07 ש"ח צמוד למדד יוקר המחיה בגין שכר דירה ראוי מיום 6.6.2001 ועד למועד סילוק היד בפועל; תשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: " פסק הדין").

4.         לטענת המבקשת, שיוצגה בתחילת התביעה על ידי בא כוחה דהיום, עו"ד סלעית, הייצוג הועבר לעו"ד לפידות ולאחר מכן לעו"ד סבית (שעו"ד סייד הוא ממשרדו). הן עו"ד לפידות והן עו"ד סבית לא הודיעו למבקשת אודות המועד שנקבע להגשת תצהירים ולא הודיעו לה אודות פסק הדין שניתן נגדה בהיעדר התייצבות,  והמבקשת סברה כי דיון ההוכחות נדחה לבקשתה. לאחר שלא קיבלה כל הודעה בעניין דיון ההוכחות, שוחח מנהל המבקשת עם עו"ד לפידות שמסר לו כי "הכל נסגר".

ביום 4.12.2006, למעלה משלוש שנים וחצי לאחר שניתן פסק הדין, עת הומצאה למבקשת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, הוגשה על ידה, באמצעות עו"ד סלעית, בא כוחה בתחילת הדרך, בקשה לביטול פסק דין, ובה פירטה את גרסתה דלעיל. לבקשה צורף תצהיר של מר חיים מנגד, מנהל המבקשת, בו פורטו גם טענות בדבר סיכויי ההגנה. המבקשת טענה כי האחראים למחדל הדיוני הם אמנם באי כוחה, וככלל, אין בכך כדי להצדיק את המחדל. עם זאת, לאור זכות הגישה לערכאות, בשל סכום התביעה הגבוה אשר עלול לגרום לקריסתה, ובהתחשב בכך שכלל לא ידעה אודות פסק הדין והמשיב אף לא שלח אליה התראה טרם הגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת  ההוצאה לפועל, יש לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין.

בתצהיר חזרה המבקשת על טענותיה שבכתב ההגנה, ואף ציינה כי בחודש 12/2001 סיימה את פעולותיה בחלקה הסמוכה ופינתה את הכלים והמיטלטלין, ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי מאותו מועד ואילך לא היתה השגת גבול במקרקעין.

5.         ביום 6.5.2007 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה לביטול פסק הדין (ההחלטה ניתנה על סמך הבקשה והתגובה). בהחלטה קבע בית המשפט כי הוא נוטה שלא להאמין לגרסת המבקשת, לפיה לא ידעה אודות ההתרחשויות בתיק ולא עודכנה על ידי באי כוחה דאז, ואף אם אין הדבר כך, לא סביר כי המבקשת לא ביררה מיוזמתה מצב התיק.

בהתייחסו לטענות ההגנה של המבקשת קבע בית משפט קמא, כי אלו לא זכו לתמיכה בתצהיר עדות ראשית, ואין לראות את התצהיר התומך בבקשה כתצהיר עדות ראשית, כפי שנתבקש על ידי המבקשת.

עם זאת, החליט בית משפט קמא לבטל את פסק הדין, אך התנה את הביטול בתשלום הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ (ללא קשר לתוצאות הדיון) והפקדת סכום של 500,000 ש"ח בקופת בית המשפט - מחציתו במזומנים ומחציתו בערבות בנקאית.

6.         על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.

בבקשה חזרה המבקשת על טענותיה שפורטו לעיל, וטענה כי התוצאה אינה מידתית,  בבחינת עונש שיביא לקריסתה הכלכלית, שאין ביכולתה לעמוד בתנאי שהושת עליה, כך שהתנאי מאיין למעשה את ביטול פסק הדין. לטענת המבקשת, המדובר במחדל דיוני שלא גרם למשיב נזק של ממש, וניתן לתקנו באמצעות פסיקת הוצאות.

7.         לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

            [במאמר מוסגר: ביום 22.8.2007 הוריתי על הגשת תגובה לבקשה לרשות ערעור בתוך 20 ימים. תגובת המשיב הוגשה רק ביום 26.12.2007, ללא הסבר או נימוק להגשתה באיחור, למרות שמהודעת המבקשת מיום 30.12.2007 נמצאתי למד כי בקשת רשות הערעור הומצאה למשיב כבר ביום 6.6.2007. מצאתי לציין עובדות אלו, בהתחשב בכך שהורתה של הבקשה שבפנינו במחדלי המבקשת בערכאה דלמטה, אך דומה כי מחדלי המשיב במסגרת בקשה זו "מאזנים" את התמונה].

8.         בתגובתו טען המשיב כי לערכאה הדיונית סמכות שבשיקול דעת להתנות ביטול פסק הדין בהוצאות ובתנאים אחרים, וכי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים מסוג זה. לטענת המשיב, התנהלותה של המבקשת עולה כדי זלזול מתמשך ועקבי בהליכי בית המשפט ואינה מחדל דיוני גרידא. כן טען המשיב כי המבקשת לא הציגה גרסת הגנה ראויה, בעוד המשיב הגיש ראיות ברורות המעידות על פלישת המבקשת למקרקעין וכן צירף חוות דעת שמאי להוכחת נזקיו.

9.         תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת " ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים...".

            בית משפט קמא החליט לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ועל עצם החלטה זו אין בפני השגה. אני אף נכון לקבל קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן סביר להניח שהמבקשת ידעה אודות החלטות בית המשפט ופסק הדין, ואם לא ידעה, היה עליה לדעת או ליזום פעולות לבירור מצב התיק.