פסק-דין בתיק ברע 1842/05

בקשת רשות לערער כנגד החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע) מיום 4.4.05, לפיה נדחתה טענת התיישנות שהגישה המבקשת (ת.א. 1574/05).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי ליתן רשות לערער ולדון בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:

המשיב, יליד 1.04.1977, נפצע, לטענתו, בתאריך 27.11.1992 מירי של חיילי צה"ל.

בשל נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע הגיש המשיב, בתאריך 11.2.02, תובענה נגד המבקשת.

בהיות המשיב קטין בעת האירוע, המהווה את עילת התביעה, משהוגשה התביעה כחודש וחצי בטרם מלאו לו 25 שנה, לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת הגשתה.

בתאריך 29.12.02 הופסקה התובענה על פי הוראת תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

בתאריך 17.2.05 ביקש המשיב לחדש את תביעתו ובית המשפט נעתר לבקשתו.

בטרם הוחל בבירור התביעה הגישה המבקשת בקשה לסילוקה על הסף של התביעה בשל התיישנות. בית המשפט דחה את בקשתה ומכאן הבקשה שבפני.

דיון:

תקנה 154 לתקנות קובעת:

            " (א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.

            (ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה יפסוק גם בהוצאות המשפט.

            (ג)..."

אין חולק כי בענייננו בית המשפט לא התנה את הרשות להפסקת התובענה בתנאים כלשהם.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: " החוק") דן בהפסקת מרוץ ההתיישנות בנסיבות הרלבנטיות לענייננו וקובע:

            " הוגשה תובענה לפני בית-משפט לרבות בין-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פ"ד נז(5) 166, דן בית המשפט העליון בשאלת יישומה של הוראת סעיף 15 לחוק והיחס בינה לבין דברי חקיקה או נורמות משפטיות המשיקות לה בתוכנן ונקבע על ידי בית המשפט שכאשר פסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין מנוע התובע מלפעול על פי הוראת סעיף 15 לחוק.

לענייננו רלבנטיים דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה (עמ' 179):