פסק-דין בתיק ברע 1826/07

א.         בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (כב' הרשם צחי אלמוג) מיום 14.5.07 לפיה נדחתה בקשת המערער לסגירת תיק ההוצל"פ והשבת כספים שנגבו במסגרתו. כמו כן, נקבע כי הליכי ההוצאה לפועל יושהו עד להכרעה בבקשת הרשות להתגונן.

ביום 16.12.07 החלטתי לתת רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן :

ביום 5.9.05 נדחתה בקשת המערער למתן רשות להתגונן וניתן כנגדו פסק דין לפיו חויב לשלם למשיב סכום של 1,003,350 ש"ח (ת.א. 29950/04 בש"א 183793/04) (להלן: " פסק הדין").

ביום 25.9.05 פתח המשיב בהליכי הוצל"פ כנגד המערער לביצוע פסק הדין. במסגרת הליכי ההוצל"פ נגבו כספים, חלקם שולמו ע"י המערער עצמו וחלקם באמצעות מימוש עיקולים שהוטלו אצל צדדי ג'. בנוסף, הוטל צו עיקול שלא מומש על בית מגוריו של המערער.

            המערער הגיש ערעור על דחיית בקשת הרשות להתגונן (ע"א 3202/05).

ביום 26.3.07 התקבל הערעור ונקבע כי באשר לטענת המערער לפיה הוצג לו ע"י המשיב מצג לפיו קיים ערב נוסף, רשאי המערער לטעון בעל פה כנגד מסמך בכתב, ואם הטענה מראה הגנה לכאורה - יש ליתן לו רשות להתגונן. גם טענת המערער, לפיה נהג בתום לב ואילו המשיב מנע בחוסר תום לב את הקטנת החוב, מקנה למערער הגנה ומצדיקה מתן זכות להתגונן. כן נקבע, כי לאור תוצאה זו, אין עוד צורך להכריע בסוגיית אי המצאת מסמכים כעילה למתן רשות להתגונן.

פסק הדין קבע, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:

" אנחנו מקבלים את הערעור. פסק הדין מבוטל, ניתנת למערער רשות להתגונן. תצהירו ישמש ככתב הגנה. המשיב ישא בהוצאות המערער וכן בשכר טרחת בא כוחו בסך 20,000 ש"ח ומע"מ." (להלן: " פסק הדין במחוזי")

ביום 17.4.07 התקבלה בקשת המשיב והוטל עיקול זמני (במעמד צד אחד) על הכספים שנפסקו למערער בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח ומע"מ.

משבוטל פסק הדין, פנה המערער לראש ההוצל"פ, בבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ ולמתן צו להחזרת המצב לקדמותו, לרבות, השבת הכספים שנגבו במסגרתו.

            ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו מיום 14.5.07, כדלהלן:

"לאחר עיון בבקשת החייב ובתגובת הזוכה איני סבור כי יש להורות על סגירת התיק והשבת הכספים ששולמו על ידי החייב עד עתה. לראש ההוצאה לפועל סמכות שבשיקול דעת אם הורות על השבת הכספים, ולא בכל מקרה של ביטול פסק הדין יש חובה על השבה קטגורית.

פסק הדין בערעור אכן ביטל את פסק הדין אולם מדובר בשלב ביניים במסגרת הסכסוך העיקרי. כאשר פסק הדין מבוטל רק כדי לתת לחייב רשות להתגונן.

בנסיבות אלו, אני מורה על השהיית הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעת בימ"ש השלום בבקשת הרשות להתגונן.

מאחר והזוכה הוא מוסד בנקאי, ולאור נימוקי תגובתו, לא יהא קושי להשיב הכספים לחייב אם יקבע ביהמ"ש כי אין הוא חייב בדין."

            החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני.

ג.          לטענת המערער, שגה ראש ההוצל"פ משקבע כי מדובר רק " בשלב ביניים במסגרת הסכסוך העיקרי כאשר פסק הדין מבוטל רק כדי לתת לחייב רשות להתגונן". בעוד למעשה פסק הדין המקורי מכוחו נפתח ובוצע תיק ההוצל"פ, בוטל לטענתו " ביטול מלא ומוחלט". לפיכך, לא נותר עוד שיקול דעת לראש ההוצל"פ ועליו להורות על סגירת תיק ההוצל"פ והשבת הכספים. במצב זה, בו זהה התביעה ככל תביעה אחרת, אין כל בסיס משפטי להענקת יתרונות למשיב תוך פגיעה בזכויות המערער, בטרם בירור המחלוקות.

לטענת המערער, בניגוד לטענת המשיב, הערעור לא התקבל " לצורך החזרת הדיון לבימ"ש השלום לשמיעת ראיות" ופסק הדין לא בוטל "מחמת פגם דיוני/ פרוצדוראלי בהחלטת בית משפט קמא, אשר לא נתן אמון בחייב". ולפיכך, פסקי הדין שהובאו ע"י המשיב, בתמיכה לטענותיו, העוסקים בסיטואציות מעין אלה, אינם רלבנטיים. לראיה, בעקבות קבלת טענת ההגנה של המערער בבקשת הרשות להתגונן, לפיה היה על הבנק לתבוע ערב נוסף אחר, אכן צירף הבנק נתבע נוסף - ערב אחר, לכתב התביעה.