פסק-דין בתיק ברע 1750/07

זכות החזרה על פי צו קל-כבד, זכות תחלופית או זכות עצמאית?

אם עצמאית היא - אימתי נולדת עילת התביעה של מבטחת הרכב הקל נגד מבטחת הרכב הכבד? אלו שתי השאלות העומדות ביסוד בקשת רשות הערעור שבפני.

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, מיום 17.4.07 (כב' השופט משה סובל), בת.א. 29662/06, לפיה נדחתה בקשתה של המבקשת לסילוק תביעת המשיבה נגדה על הסף.

הרקע לבקשה, תאונת דרכים בה היו מעורבים רכב קל ורכב כבד. המשיבה, מבטחת הרכב הקל, הגישה נגד המבקשת, מבטחת הרכב הכבד, תביעה מכוח סעיף 2 (א) לצו הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001, בגין כספים ששילמה לנפגע בתאונה.

2.         המבקשת עתרה לסילוק תביעת המשיבה על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, יש למנות את תקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מיום קרות התאונה - 25.12.96 - בעוד שהתביעה הוגשה ביום 9.5.06, לאחר חלוף מעל 7 שנים ממועד זה.

בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשת וקבע, כעמדת המשיבה, כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום ביצוע התשלום, כשיש לראות כל תשלום ותשלום ששולם לנפגע, בגין התאונה, כמקים עילת תביעה נפרדת בידי המשיבה.

מכאן בקשת רשות הערעור.

3.         על אף שניתן היה לדחות את הבקשה ולהפנות את המבקשת לתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המאפשרת להשיג על החלטת ביניים במסגרת ערעור על פסק הדין במשפט, בחרתי להידרש לבקשה ולדון בה כבערעור עצמו לאחר שנתבקשה ונתקבלה הסכמת ב"כ הצדדים לכך (ר' ישיבת יום 6.2.08 עמ' 4 ש' 14).

            תחלופית או עצמאית?

4.         אפתח ואומר, כי את התביעה היה צריך להגיש מכח הוראת סעיף 2 לצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשל"ח- 1977. הוראת סעיף 4 לצו האמור, משנת 2001 קובעת, כי על תאונת דרכים שאירעה לפני ה- 1.4.01 ימשיכו לחול הוראות הצו הקודם, זה משנת 1977, הקובע:

" אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל התחייבו בתשלומם עקב התאונה; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החייב בחלקים שווים".

התאונה בעניננו אירעה ביום 25.12.96.

החלטת בית המשפט קמא התייחסה לצו משנת 2001. עם זאת, השוני בין שני הסעיפים איננו מהותי כך שניתן לראות את החלטת ביהמ"ש קמא כמתייחסת לצו משנת 1977. לשון הצו משנת 2001 נוקט בנוסח " ...שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה" בעוד שלשון הצו משנת 1977 נוקט בנוסח " ... שהמבטחים של הרכב הקל התחייבו בתשלומים עקב התאונה". כך או כך מדובר בחיוב שנקבע (לשון עבר) שאם לא כן היה נוקט המחוקק בלשון "יתחייבו" (לשון עתיד) דבר שיתכן והיה בו לשנות את התמונה בסוגיה שבפנינו.

בפסק דין זה אדרש לצו משנת 1977 שהוא כאמור הצו הרלוונטי בעניננו.

5.         על פי סעיף 3(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן" חוק הפלת"ד") החבות של כל מבטח היא כלפי הנוסעים - כולל הנהג  ברכב המבוטח, ללא קשר למידת האשם של הנוהג ברכב. זהו עיקרון היעדר האשם הנמצא ביסוד חוק הפלת"ד. מכאן, לנוסע ברכב הקל שנפגע בתאונה, בה היה מעורב גם רכב כבד, יש זכות תביעה נגד הנוהג ברכב הקל ונגד מבטחו. אין לו לנפגע כל זכות תביעה נגד הנוהג ברכב הכבד ו/או נגד מבטחו. כך גם לגבי נפגע, שהינו נוסע ברכב הכבד. לזה קמה זכות תביעה כנגד הנוהג ברכב הכבד ונגד מבטחו. עם זאת, מטבע הדברים, בתאונה מעורבת שכזו הפגיעה בנוסעי הרכב הכבד פחותה מזו של נוסעי הרכב הקל דבר המשליך על גובה הפיצויים המשולם לנפגעים בכל רכב. לפיכך יצר המחוקק הסדר, בדמות צו הפיצויים, שכל תכליתו לפזר את הסיכונים בנסיבות שכאלה, ליצור איזון בין המבטחים באופן שמבטח הרכב הקל, שאמור לשאת בנזק כבד יותר בשל עקרון  היעדר האשם, יזכה להשתתפות מצד מבטח הרכב הכבד.

6.         זכותו זו של מבטח הרכב הקל, להשתתפות של מבטח הרכב הכבד, הינה זכות לשיפוי. היא נוצרה מכח גורם שאינו תלוי בניזוק. היא נוצרה מכוח הוראת המחוקק. זוהי עילה עצמאית שמקורה בחובה סטטוטורית, צו הפיצויים. צו זה לא מעמיד את מבטח הרכב הקל בנעלי הנפגע ואינו מתיר לו לתבוע מכוחו את מבטחן הרכב הכבד. צו זה עניינו בחלוקת נטל הפיצויים שנפסק לזכותו של הנפגע בתביעתו את מבטח הרכב הקל. אין בחלוקת נטל זה כדי להצביע לכך שמדובר בתביעת תחלוף הנגזרת מתביעת הנפגע שהרי אין לו לנפגע זכות תביעה נגד מבטח הרכב הכבד. זכות השיפוי של מבטח הרכב הקל הינה עצמאית והיקפה איננו פועל יוצא מהיקף הנזק שנגרם לנפגע. יהא היקף הנזק אשר יהיה, זכות ההשתתפות קבועה היא - 50%. ברע"א 7817/99, אבנר איגוד לביטוח בע"מ נ' מכבי ואח' נז(3) 49 נקבע, כי מעמדה של זכות - כתחלוף או עצמאית - מושפע ממידת הקירבה של זכותו של הצד השלישי לזכותו של הניזוק. ככל שלזכותו של הניזוק ולמותו של הצד השלישי מרכיבים משותפים יותר כן מתחזק היסוד התחלופי ואילו ככל שהזכות מתרחקת מזכותו של הניזוק ומאופיינת בסממנים עצמאיים, כך ניטה יותר לראותה כזכות עצמאית. בעניינו העובדה כי אין לניזוק זכות תביעה ישירה נגד מבטח הרכב הכבד היא שמלמדת על הריחוק האמור.

ודוק! בעוד שתביעת הנפגע נגד מבטח הרכב הקל, הינה תביעה עצמאית ובלתי תלויה בזכותו של מבטח הרכב הקל לממש את תביעתו שלו נגד מבטח הרכב הכבד, התביעה של מבטח הרכב הקל נגד מבטח הרכב הכבד תלויה ומותנית בתביעתו של הנפגע נגד מבטח הרכב הקל ובשיעורה של אותה תביעה. באין חבות של מבטח הרכב הקל כלפי הנפגע לא קמה בידו זכות תביעה נגד מבטח הרכב הכבד. לפיכך תביעתו של מבטח הרכב הקל נגד מבטח הרכב הכבד, הקמה לאור חיובו בתשלומי נזק לנפגע, היא באופיה תביעה לשיפוי. משמעות הדבר היא, כי העילה נגד מבטח הרכב הכבד היא עילה עצמאית, הקמה ומתגבשת בשלב בו נתגבש החיוב של מבטח הרכב הקל לשלם לנפגע תשלומי נזק זאת להבדיל מתביעת סוברוגציה (תחלוף) שבה צד ב' נכנס בנעליו של צד א' לענין תביעתו כלפי ג' כאשר כל טענות ג' כלפי א' טובות גם  כלפי ב' ובכללן טענות שיהוי או התישנות.

7.         יצויין, כי לשאלת סיווגה של זכות החזרה מכוח צו הפיצויים, נדרשו בתי המשפט - השלום והמחוזי - ואלה סיווגו אותה כזכות עצמאית ולא כזכות מכוח תחלוף, כמעט כולם מאותם טעמים (ר' לענין זה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א יפו בר"ע (ת"א) 1538/07, מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי בע"מ תק-מח 2007(3) 12145 מפי כב' השופטת שרה דותן וכן מספר פסקי דין של בית משפט השלום מהם אציין את ת.א. (ת"א) 63335/08, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 22.2.07 מפי השופטת פרוסט; ת.א. (ת"א) 54823/06, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 24.1.08 מפי השופט חגי ברנר; ת.א. (ת"א) 1204/05 שועה חיים נ' סהר חב' לביטוח בע"מ ואח' מיום 16.4.07 מפי השופט שטמר).

בהקשר דומה נדרש ביהמ"ש העליון בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושליים נ' המועצה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים פ"ד נז(5) 433, (להלן: פרשת "תלמוד תורה") לשאלת סיווגה של זכות החזרה הקיימת בידי רשות התכנון נגד בעל המקרקעין הזוכה בהליכי איחוד וחלוקה של מגרשים, שבוצעו בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופטת פרוקצ'ה ובהסכמת שני חבריה להרכב, קובע כי זכות התביעה הקיימת בידי רשות התכנון הוא זכות תביעה עצמאית הקמה ומתגבשת בשלב בו נתגבש חיובה של רשות התכנון לשלם לנפגע דמי איזון או לכל הפחות מקום שהיא נתבעת לכך על ידיו. כב' הנשיא ברק (בדימוס) הוסיף ואמר, כי המנגנון שבסעיף 122 (3) לחוק התכנון והבניה הוא "פנימי" בעיקרו במובן זה שמטרתו להביא לשוויון בחלקים היחסיים בין בעלי המגרשים לפני תוכנית החלוקה ולאחריה. מטרה זו מושגת על ידי מנגנון החישוב שנקבע בסעיף 122 (3) לחוק האמור להביא בסופו של יום לשיוויון בין ההפרש הנתבע על ידי בעל המקרקעין הניזוק מן התוכנית ובין ההפרש שישולם על ידי בעל המקרקעין המתעשר מן התוכנית. בהיקש לעניננו, אף הוראת ס' 2 לצו הפיצויים היא הוראה פנימית במובן זה שמטרתה להביא לשוויון בין מבטח הרכב הקל למבטח הרכב הכבד בכל הנוגע לחלוקת הנזק ומטרה זו מושגת על ידי הטלת 50% מן הנזק, יהא היקפו אשר יהא, על מבטח הרכב הכבד.