פסק-דין בתיק ברע 1656/07

1.                   בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט שלום בחיפה (כבוד השופט טובי) מיום 22/01/07 בבש"א 7334/06 (ת.א. 21940/04), לפיה נדחתה בקשת המבקשת  לדחות את התביעה נגדה על הסף מחמת התיישנות.

2.                   ביום 15/12/04 הגישה המשיבה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מתאונה שארעה ביום 03/02/98. לטענתה, באותו מועד היא הגיעה לתחנת אוטובוס ליד רפא"ל בצור שלום ושם נפלה ונחבלה בגופה כתוצאה ממפגע במדרכה. התביעה  הוגשה נגד עיריית קריית ביאליק ונגד מדינת ישראל - המשרד לתשתיות הלאומיות , מחלקת עבודות ציבוריות.

3.                   בכתב הגנתה טענה עיריית קרית ביאליק כי מקום ארוע התאונה הנטען אינו מצוי בתחום שיפוטה ודין התביעה נגדה להידחות על הסף. ביום 11.12.05 הגישה עירית קרית ביאליק בקשה לדחית התביעה נגדה על הסף (בש"א 20971/05). לבקשה צורף תצהיר המהנדס לפיו מקום הארוע הנטען הינו בתחום שיפוטה של המבקשת בפני- עירית קרית מוצקין.

4.                   המשיבה הגישה בקשה להתיר לה לתקן את תביעתה על ידי מחיקת הנתבעות וצרוף המבקשת כנתבעת. ביום 26.2.06 נעתר בית משפט קמא לבקשה והתיר הגשת כתב תביעה מתוקן נגד המבקשת.

5.                   בכתב הגנתה ובבקשה שהגישה המבקשת (בש"א 7334/06) היא טענה כי במועד הגשת כתב התביעה המתוקן חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות, מאחר והתאונה הנטענת ארעה למעלה מ- 8 שנים  לפני מועד זה. המשיבה טענה בתגובה כי התביעה לא התיישנה לאור סעיפים 8, 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן "חוק ההתיישנות") . בדיון בפני בימ"ש קמא ביום  06/11/06 טענה המשיבה כי זהות הנתבעת (המבקשת) נודעה לה רק מתצהיר של מהנדס עיריית קרית ביאליק שהוגש ביום 22/1/06.

6.                   ביום 22.1.07 נדחתה בקשת המבקשת לדחיית התביעה נגדה על הסף. בהחלטתו קבע בימ"ש קמא כי אכן אין מקום לתחולת סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות  ואולם דין הבקשה להדחות בשים לב להוראות סעיף 8  לחוק ההתיישנות :

"ניסיון החיים מלמד כי תיחום גבולות השיפוט בין הרשויות המקומיות השונות, כאשר השטחים גובלים זה בזה, כפי המצב בענייננו, אינו מלאכה פשוטה כלל ועיקר. גם מהנדס ק.ביאליק נמנע בתצהירו שנזכר לעיל מלציין במפורש כי השטח מצוי בתחומה של עיריית ק. מוצקין, והסתפק בכך שהצהיר כי השטח אינו מצוי בתחום השיפוט של עיריית ק. ביאליק. יתרה מזאת, אף המדינה, שנתבעה תחילה יחד עם עיריית ק. ביאליק, כאמור, טענה בכתב הגנתה (סעיף 7) כי השטח בו ארעה התאונה הנטענת מצוי בתחומה ואחריותה של עיריית ק. ביאליק. ללמדך שמלאכת זיהויים המדויק של השטחים אינה פשוטה...

אין לבוא בטענות למשיבה על שלא גילתה כי התאונה ארעה בשטח המצוי בתחום שיפוטה של המבקשת. סבורני כי בנסיבות המקרה לא מדובר בעובדה שניתן היה לגלותה בזהירות סבירה, ומשכך - יש למנות את תקופת ההתיישנות מן המועד שבו נודעו למשיבה העובדות לאישורן."

7.                   החלטה זו הינה נשוא הבקשה שבפני כאשר לטענת המבקשת, המשיבה לא הציגה כל ראייה לכך שעשתה איזו שהיא פעולה פוזיטיבית לבירור זהות העירייה אשר התאונה ארעה בתחום שיפוטה. כמו כן, לא רק שהמבקשת לא טוענת כי מי מעובדי המבקשת הציג בפניי מצג שווא ובמידה והמשיבה היתה פונה למבקשת, היתה מגלה כי האזור בו ארעה התאונה, הנו איזור בתחום שיפוטה אלא גם שעיריית קריית ביאליק לא הציגה בפניי המשיבה מצג שווא וכבר עם הגשת כתב ההגנה, ביום 17/07/05, טענה כי האזור בו ארעה התאונה אינו בתחום שיפוטה.

8.                   לטענת המשיבה, צדק בימ"ש קמא עת דחה את הבקשה. בימ"ש קמא קבע קביעה עובדתית מפורשת כי הוא מאמין למשיבה שלא ידעה את זהות הנתבעים. כמו כן, יש לזכור כי המשיבה ניהלה הליך ארוך מול שני הנתבעים "המקוריים" אשר חשבה לתומה כי הם הנתבעים הנכונים ואף הגיעה לשלב הגשת התצהירים ורק אז גילתה כי המקום בו ארעה התאונה אינו מצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת המקורית. לטענתה, תצהירו של מהנדס עיריית קריית ביאליק מבוסס על מדידות שנעשו בשטח ולא היתה למשיבה כל אפשרות מקצועית לבצע את המדידות בעצמה. בנוסף, המשיבה הנה תושבת קרית ביאליק אשר יצאה מביתה לתחנת האוטובוס הקרובה לביתה ולכן, סברה כי התאונה ארעה בתחום שיפוטה של עיריית ק. ביאליק. לחלופין, המשיבה טוענת כי יש להחיל בעניינה את ההסדר הקבוע בסעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות.

9.                   החלטתי ליתן למבקשת רשות ערעור ולדון בערעור על פי הרשות שניתנה.

10.               סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות קובעים:

"15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב."

11.               מנוסח הסעיפים, כשלעצמו, עולה כי הם אינם רלוונטיים לענייננו וצדק בימ"ש קמא 3בקביעתו (וראה  ע"א 1650/00 זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166).

12.               מאידך, אני סבורה כי שגה בימ"ש קמא בקביעתו באשר לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכי בנסיבות, אכן היה מקום לדחות את התביעה נגד המבקשת על הסף.

13.                סעיף 8 לחוק ההתיישנות עניינו בהתיישנות "שלא מדעת" והוא קובע כי :

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

14.        על מנת לעמוד בתנאי סעיף 8 על התובע להראות כי: (1) העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו; (2) העובדות הן מהותיות ויורדות לשורשה של התובענה; (3) העלם העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע; (4) התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות, אף בנקטו זהירות סבירה (ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל (כרך        א, 1991) 204; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365).