פסק-דין בתיק ברע 1639/07

בפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של כב' השופט אברהם קסירר בבימ"ש השלום בת"א מיום 21.03.07, אשר דחתה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל"), מיום 13.04.05.

לאחר שעיינתי במסמכים הרלוונטיים, ניתנת רשות ערעור, ואני דנה בערעור לגופו.

תמצית העובדות

1.         אורלי מרקשייד (להלן- "המבקשת"), נפגעה ביום 06.10.02 בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונת עבודה. המבקשת נבדקה ע"י ועדות רפואיות של המל"ל, בתאריכים 15.06.03 ו- 24.08.03, אשר קבעו כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 9.75% בתחום האורתופדיה בלבד.

המבקשת, שקיבלה חוות דעת רפואיות בתחומים שונים, אשר קבעו כי נותרו לה נכויות בשיעורים גבוהים הרבה יותר, ובתחומים רפואיים נרחבים - הגישה ערר לועדת העררים של המל"ל.

ביום 13.04.05, הותירה ועדת העררים של המל"ל, את הנכות הצמיתה שנקבעה בשיעור של 9.75%, אך קבעה כי שיעור זה מורכב מנכות בשיעור של 5% בתחום הנוירולוגי, ונכות בשיעור של 5% בתחום העיניים, ונקבע כי לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי..

הדיון בביהמ"ש קמא

2.         המבקשת הגישה לביהמ"ש קמא בקשה להביא ראיות לסתור את קביעות הועדה. בבסיס טענתה עמדה העובדה כי קיימים פערים גדולים ביותר בין קביעות ועדות המל"ל לבין קביעות המומחים מטעמה בתחומים השונים, כמפורט להלן:

בתחום האורטופדיה קבע המומחה מטעם המבקשת כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 27.1%, בעוד בועדת העררים נקבע כי לא נותרה לה כל נכות אורטופדית.

בתחום העיניים קבע המומחה מטעם המבקשת כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%, בעוד ועדת העררים העמידה את נכותה בשיעור של 5% בלבד.

בתחום הא.א.ג קבע המומחה מטעם המבקשת כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 28%, בעוד ועדת העררים קבעה כי לא נותרה לה כל נכות בתחום זה.

בתחום הנוירולוגי קבע המומחה מטעם המבקשת כי נגרמו לה שלוש פגיעות שונות בתחום הנוירולוגי, אשר מקימות נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין כל פגיעה, שעה שועדת העררים קבעה כי נותרה לה נכות של 5% בתחום הנוירולוגי .

3.         בימ"ש קמא דחה את הבקשה להביא ראיות לסתור את קביעות הועדה, ונימק החלטתו בכך שלא קיים כל טעם משפטי לכך, ולחילופין לא קיימים טעמים עובדתיים כבדי משקל שבגינם יש להיעתר לבקשה, וכך קבע:

"הלכה היא, כי גם אם קיים פער בין הקביעה בחוות דעתו של מומחה מטעם התובע, לבין הקביעה על פי דין, הרי שאין בכך כדי להוות טעם מיוחד, המצדיק הבאת ראיות לסתור...

התרשמתי, כי המל"ל קיים מספר רב של וועדות רפואיות בעניינה של התובעת, תוך שבחן כדבעי את מצבה הרפואי של התובעת...

לאור האמור לעיל, לא הוכח אף לא לכאורה, כי התקיימו הטעמים החריגים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר המבוקש ומשהליך הנכות על ידי הוועדה  הרפואית לעררים של המל"ל  לא היה נגוע בכל פגם מהותי שהוא ולא נפלה בהחלטת הוועדה כל טעות שהיא, דינה של הבקשה להידחות וכך אני מורה."

בסוף דבריו ציין כב' השופט קמא, כי פלוני אשר מעוניין להשיג על קביעת נכות צמיתה של המל"ל, נדרש לפנות לביה"ד לעבודה לצורך כך, אך המבקשת לא עשתה כן, אלא העדיפה לפנות לביהמ"ש קמא בבקשה להביא ראיות לסתור.

טענות המבקשת

4.         המבקשת טוענת כי ביהמ"ש קמא שגה כאשר סירב להתיר לה להביא ראיות לסתור, וזאת משום שקביעות המל"ל לא היו מנומקות, ובחלק מהמקרים, קביעות המל"ל ניתנו מבלי שבוצעו למבקשת בדיקות רפואיות מספקות.

עוד טענה המבקשת כי חוות הדעת הרפואיות שהובאו מטעמה, גובו בתוצאות של בדיקות שונות ומרובות, ועל סמך תוצאות אותן הבדיקות, נקבעו הממצאים הרפואיים. לגבי הפגיעה בתחום האף - אוזן - גרון, המבקשת טענה כי אין כל היגיון בכך שהמומחה מטעם המל"ל התייחס אך ורק לבדיקת - EEG, שיצאה תקינה, אך התעלם מכל הבדיקות הקודמות לה, אשר הראו במפורש חוסר יציבות וירידה בשמיעה. כך גם לגבי הפגיעה האורטופדית, טענה המבקשת כי המומחה מטעם המל"ל התעלם מבדיקות עזר שביצעה המבקשת, וביניהן בדיקת CT, אשר הצביעה על פריצת דיסק בעמוד השדרה המותני.

5.         טענה נוספת שהעלתה  ב"כ המבקשת היא כי שגה ביהמ"ש קמא כאשר דחה את הבקשה, תוך קביעה כי עמדה למבקשת הזכות לפנות לביה"ד לעבודה. לדבריה, ההליך בביה"ד לעבודה לא היה מסייע בידה, משום שלא הייתה לה כל טענה משפטית, שכן טענותיה הן "טענות שברפואה" . יתרה מזאת, הסעד אותו הייתה עשויה לקבל היה החזרת התיק לדיון בועדה של המל"ל, אותה ועדה אשר התעכבה משך שלוש שנים עד למתן חוות הדעת בעניין המבקשת, ובכך לדבריה לא היה טעם.

6.         עוד הוסיפה המבקשת, כי אמנם קיימת הלכה לפיה אין בפערים בין שיעור הנכות כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, ואולם, אותה פסיקה מבהירה כי יש לבחון את הנסיבות הספציפיות של כל מקרה לגופו, כדי להגיע לתוצאות הצודקות באופן פרטני.