פסק-דין בתיק ברע 128/08

המשיב בבקשה שבפני, תושב העיר ג'נין הגיש ביום 13/11/2007 לבית משפט השלום בנצרת תביעת נזיקין (ת.א. 6778/07) נגד המבקשת. המשיב טען כי נורה ונפגע, עת צעד באחד מרחובות העיר, מירי של כוחות צה"ל. הארוע הנטען התרחש ביום 27/9/2004 . המבקשת הגישה בקשה לבית משפט קמא  למתן צו להפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן ייקראו "התקנות"). בית המשפט קמא (כב' הש' ט. ערפאת) נעתר לבקשה, לאחר שקיבל את תגובת המשיב, והעמיד את שיעור הערובה על סך של 6000 ש"ח. על ההחלטה דנן הוגשה הבקשה המונחת לפני כאשר המבקשת טוענת בבקשתה כנגד שיעורה הנמוך לטעמה, של הערובה שנקבעה בבית המשפט קמא. ביום 29/4/2008 ניתנה, על ידי, החלטה בעניין דומה ברע"א 1238/07 מ"י נגד עזבון המנוח אברהים מוסה סמירי ז"ל ואח',  כאשר טענות הצדדים, בעניין סמירי הנ"ל ובבקשה המונחת לפני, דומות ברובן ולא מצאתי כי יש צורך ומקום לחזור בפרוטרוט על כולן. אסתפק בהפנייה להחלטה הקודמת וציון הפרטים כדלהלן: המבקשת - היא הנתבעת טוענת כי סכום הערובה שבו חויב המשיב קטן באופן משמעותי מסכומים שנפסקו בהליכים דומים וגם מאלה שנקבעו בבית המשפט העליון, תוך ציון ההוצאות שצפויות לה לבדיקת טענות התובע וניהול המשפט. המשיב מתנגד לקבלת הבקשה וטוען כי כל תביעה צריכה להתברר לגופה, באשר אין לחייב תובעים אוטומטית, בהפקדת ערובה, בשל היותם תושבי השטחים על כל המשתמע מכך. המשיב סבור כי לתביעתו יש סיכויי הצלחה מבוססים היטב, שכן הוא נפגע בדרכו לביתו והיה קורבן תמים לחלוטין. לטענתו, הצורך בהפקדת ערובה שמור רק למקרים בהם מדובר בתביעת סרק או בתביעה שסיכוייה להתקבל קלושים ביותר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ולאחר שקילת כלל נסיבות העניין ולפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עשיתי כן לאחר שניתנה למשיב ההזדמנות להביע עמדתו בשאלה זו.

קביעת שיעור הערובה דורש איזון בין האינטרסים המנוגדים תוך בחינת נסיבותיו המיוחדות של כל תיק ותוך מתן משקל לאמור ולקבוע בפסיקה שניתנה בעניינים דומים. 

כאמור המשיב טוען בכתב התביעה, כי הוא היה עובר אורח תמים באחד מרחובות העיר והיה בדרכו לבית הוריו עת נפגע מן הירי, ובלשונו:

לעומתו טוענת המבקשת בכתב הגנתה, בין יתר טענותיה, כי באותו המועד התרחשה באזור פעולה מלחמתית מורכבת, על כל המשתמע מכך. לחילופין נטען כי אם המשיב אכן נפגע מפעולת צה"ל, הרי שהפגיעה ארעה במהלכה של פעילות מלחמתית ומכאן, כך לטענת המבקשת, היא פטורה מחבות על פי הוראת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952.

בכתב ההגנה מביאה הנתבעת גרסתה באופן הבא:

בתוך מכלול השיקולים הכולל הבאתי בחשבון את העובדה שמדובר בתובע שאינו מתגורר בישראל וגם אין לו בה רכוש ממנו ניתן יהיה להיפרע, אם יקום לכך הצורך. אומנם התובע צירף ערבות צד שלישי אך כאמור בהחלטת ביהמ"ש קמא אין בצירוף זה כדי לייתר את הפקדת הערובה ע"י התובע - בעצמו. מאידך נתתי את המשקל הראוי לדעתי לכך שמדובר בתובע שעל פי הטענה נפגע בדרכו לבית הוריו כאשר לענין בירור שאלת החבות יש אכן לחקור ולדרוש באשר לפעולות שהתרחשו ביום ובשעה שהתובע נפגע. גם לא נעלמה מעיני הטענה ויש להניח כי נכונה היא, כי מצבו הכלכלי של המשיב אינו שפיר.

לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את עניינם של הצדדים ואת הפסיקה המנחה בעניין, אני מורה בזאת על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת בית המשפט קמא מיום 29/5/2008 ואני מחייב את התובע להפקיד סך של 10,000 ש"ח כערובה לתשלום הוצאותיה של המבקשת אם תידחה תביעתו. הסכום האמור יופקד במזומנים או בערבות בנקאית לא יאוחר מיום 5/12/2008.

בנסיבותיו של מקרה זה אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ל' בתשרי, תשס"ט (29 באוקטובר 2008) בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

000128/08ברע054 פרח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: