פסק-דין בתיק ברע 1271/05

1.       בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה ( כב' הרשם מר ד' מאזן) בתיק הוצל"פ 02-23549-02-9מתאריך 9.10.05.

2.       לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מחליט ליתן למבקשים הרשות לערער, והנני בא לדון בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

3.       המערערת מס' 1 (להלן - " המערערת") ובעלה המנוח, שעזבונו הוא המערער מס' 2, רשומים כבעלי חנות, המצויה ברח' ויצמן 71 בנהריה, במקרקעין הרשומים כחלקה 132/8 בגוש 18172.

4.       בתאריך 6.9.2000 נרשמה משכנתה ראשונה על זכות הבעלות של המערערים בחנות לטובת המשיב מס' 1, ולימים הגיש המשיב מס' 1 בקשה למימוש המשכנתה והמשיב מס' 2 מונה לשמש ככונס נכסים לשם פינוי החנות ומכירתה.

5.       המערערים מכחישים כי הם חייבים סכום כסף כלשהו למשיב מס' 1, ובין יתר טענותיהם טוענים הם טענת "כשלון תמורה מלא", דהיינו - כי לא קיבלו כל הלוואה מהמשיב מס' 1 שהמשכנתה באה להבטיח את פרעונה. את טענותיהם הביאו המערערים במסגרת תובענה שהגישו לבית משפט זה בתיק אחר, בה הם עותרים לכך שבית המשפט יצהיר שהמשכנתה בטלה ומבוטלת.

          דא עקא, שבינתיים נקט המשיב מס' 2 בהליכים נגד המערערים ופינה את המערערת מהחנות.

6.       המערערת עשתה לביטול הפינוי ולעיכוב הליכי מימוש המשכנתה והגישה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להמשיך בהליכי הפינוי כל עוד לא ניתן פסק דין בתובענה. במהלך הדיון בבקשת המערערים הגיעו הצדדים להסדר דיוני, ואולם, המערערים לא הצליחו לקיים את חלקם בהסדר הדיוני, ועל כן חידשו המשיבים את ההליכים למימוש המשכנתה. המערערים פנו אפוא שנית לבית המשפט וביקשו כי יורה להפסיק את ההליכים, אך בקשתם נדחתה.

          לאחר שנדחתה בקשת המערערים הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"ע 11177/04), ובתאריך 28.3.05 הורה בית המשפט העליון (כב' השופט מר א' גרוניס) להשיב למערערים ההחזקה בחנות, ובהחלטתו קבע כדברים הבאים:

"מאחר שהטענה בדבר הפגיעה הצפויה במטה לחמם של המבקשת מס' 1 ושל בני משפחתה כתוצאה מאי מתן הצו המבוקש לא נסתרה בידי המשיב, יש להיעתר לבקשה ולמנוע גרימת נזק בלתי הפיך בדמות מכירת החנות לצד שלישי, עד שתוכרע התובענה."

          ולמטה מדברים אלה הוסיף בית המשפט העליון וקבע:

"ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיב להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל למימוש החנות שבבעלות המבקשים. כמו כן עליו להשיב לידי המבקשת מס' 1 את החזקה בחנות, אם זו ניטלה ממנה."

7.       המערערת מעידה על עצמה כי היא בת 65 שנים והתאלמנה בטרם עת, והחנות שימשה לה מקור פרנסה. ואולם, מעת שהחלו המשיבים בפעולות ההוצאה לפועל, ואף פינו את המערערת מהחנות, פשטה שמועה בעיר מגוריה כי מצבה הכספי אינו שפיר, ובשל כך, לאחר שקיבלה את ההחזקה בחנות מחדש, בתוקף צו בית המשפט העליון, הדירו לקוחותיה רגליהם מהחנות, ועסקה של המערער בחנות החל לצבור הפסדים. על כן עתרו המבקשים לראש ההוצאה לפועל, וביקשו כי יורה להתיר להם להשכיר את החנות לכל המרבה בדמי השכירות, ויאפשר למערערים לקבל את דמי השכירות לידם.

8.       ראש ההוצאה לפועל שמע טענות הצדדים ומצא להיעתר לבקשה, והורה כי המערערים יהיו רשאים להשכיר החנות לתקופה בת 18 חודשים. עם זאת הורה ראש ההוצאה לפועל, כי דמי השכירות שישלם השוכר, ישולמו לידיו של המשיב מס' 2, שכן אם יזכו המערערים בתביעתם ממילא ימסור להם המשיב מס' 2 הממון שנצבר, ואם לא יזכו בתביעה, הסכום שיאסף יועבר לידי המשיב מס' 1 על חשבון חובם של המשיבים.

          על החלטת ראש ההוצאה לפועל המחייבת תשלום דמי השכירות לידי המשיב מס' 2 הוגש הערעור שלפני.

9.       בערעורם שלפני שבים המערערים ומפרטים מצבה הכספי הקשה של המערערת ונסיבותיה האישיות, ולעומת זאת שב ב"כ המשיבים וטוען להצדקת הוראת ראש ההוצאה לפועל.

          טענתם העיקרית של המשיבים היא, כי על פי סעיף 7 לשטר המשכנתה, אין המערערים זכאים להשכיר את החנות לאדם אחר "בלי הסכמת הבנק בכתב".

10.     לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, אשר חרגו במידה רבה מהנדרש לצורך ליבון השאלה העומדת לדיון, הנני מחליט לקבל את הערעור, ואלה טעמי:

(א)     ראשית, בצו המניעה הזמני, שיצא מלפני בית המשפט העליון, נאסר על המשיבים "להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל למימוש החנות". לדעתי, צו זה חל אף על גביית דמי שכירות מהשכרת החנות, שהרי גביית דמי השכירות היא פעולה מפעולות מימוש המשכנתה.

(ב)      בית המשפט העליון, בהחלטתו להשיב למערערים את ההחזקה בחנות, ראה לנגד עיניו את צרכי המחיה והקיום הבסיסיים של המערערת בתקופה בה מתבררת תביעת המערערים לביטול המשכנתה.