פסק-דין בתיק ברע 1253/07

המשיבים בבקשה שבפני, תושבי העיר חאן יונס, הגישו ביום 28/12/2004 לבית משפט השלום בטבריה תביעת נזיקין (ת.א. 2896/04) נגד המבקשת. המשיבים הינם זוג הורים ועזבונה של בתם המנוחה שהיתה קטינה בעת הארוע הנטן. לטענתם הקטינה נפגעה בגופה, מירי חיילי צה"ל, בעודה יושבת בכיתת לימוד בבית הספר בעיר. הארוע הנטען התרחש ביום 7/9/2004. המבקשת הגישה בקשה לבית משפט קמא, בין היתר, בקשה להפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן ייקראו "התקנות"). בית המשפט קמא (כב' הש' ר. נדאף ) נעתר לבקשה, לאחר שקיבל את תגובת המשיבים, והעמיד את שיעור הערובה על סך של 5000 ש"ח. על ההחלטה דנן הוגשה הבקשה המונחת לפני כאשר המבקשת טוענת בבקשתה כנגד שיעורה הנמוך לטעמה, של הערובה שנקבעה בבית המשפט קמא. ביום 29/4/2008 ניתנה, על ידי, החלטה בעניין דומה ברע"א 1238/07 מ"י נגד עזבון המנוח אברהים מוסה סמירי ז"ל ואח',  כאשר טענות הצדדים, בעניין סמירי הנ"ל ובבקשה המונחת לפני, דומות ברובן ולא מצאתי כי יש צורך ומקום לחזור בפרוטרוט על כולן. אסתפק בהפנייה להחלטה הקודמת וציון הפרטים כדלהלן: המבקשת - היא הנתבעת טוענת כי סכום הערובה שבו חויבו המשיבים קטן באופן משמעותי מסכומים שנפסקו בהליכים דומים וגם מאלה שנקבעו בבית המשפט העליון, תוך ציון ההוצאות שצפויות לה לבדיקת טענות התובעות וניהול המשפט. המשיבים מתנגדים לקבלת הבקשה וטוענים כי כל תביעה צריכה להתברר לגופה, באשר אין לחייב תובעים אוטומטית, בהפקדת ערובה, בשל היותם תושבי השטחים על כל המשתמע מכך. המשיבים סבורים כי לתביעתם יש סיכויי הצלחה מבוססים היטב, שכן המנוחה נפגעה עת שהתה בתוך כתלי בית הספר והיתה  קורבן תמים לחלוטין. לטענתם, הצורך בהפקדת ערובה שמור רק למקרים בהם מדובר בתביעת סרק או בתביעה שסיכוייה להתקבל קלושים ביותר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ולאחר שקילת כלל נסיבות העניין ולפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עשיתי כן לאחר שניתנה למשיבים ההזדמנות להביע עמדתם בשאלה זו.

קביעת שיעור הערובה דורש איזון בין האינטרסים המנוגדים תוך בחינת נסיבותיו המיוחדות של כל תיק ותוך מתן משקל לאמור ולקבוע בפסיקה שניתנה בעניינים דומים. 

כאמור המשיבים טוענים בכתב התביעה, כי המנוחה שהתה בבית הספר ולמעשה בתוך כיתת לימוד, עת נפגעה מירי, ובלשונם:

לעומתם טוענת המבקשת בכתב הגנתה, בין יתר טענותיה, כי באותו המועד התחוללו באזור חילופי אש קשים ויכול שהמנוחה נהרגה מאש שנורתה ע"י כוחות חמושים אחרים ולא ע"י חיילי צה"ל. לחילופין נטען כי אם הקטינה אכן נפגעה מפעולת צה"ל, הרי שהפגיעה ארעה במהלכה של פעילות מלחמתית ומכאן, כך לטענת המבקשת, היא פטורה מחבות על פי הוראת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952.

בכתב ההגנה מביאה הנתבעת גרסתה באופן הבא:

בתוך מכלול השיקולים הכולל הבאתי בחשבון את העובדה שמדובר בתובעים שאינם מתגוררים בישראל וגם אין להם בה רכוש ממנו ניתן יהיה להיפרע, אם יקום לכך הצורך. מאידך נתתי את המשקל הראוי לדעתי לכך שמדובר בקטינה שעל פי הטענה נפגעה בזמן שהותה בבית הספר כאשר לענין בירור שאלת החבות יש אכן לחקור ולדרוש באשר לפעולות שהתרחשו ביום ובשעה שהמנוחה נפגעה. גם לא נעלמה מעיני הטענה ויש להניח כי נכונה היא, כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו שפיר.

לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את עניינם של הצדדים ואת הפסיקה המנחה בעניין, אני מורה בזאת על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת בית המשפט קמא מיום 6/12/2007 ואני מחייב את התובעים להפקיד יחד סך של 8000 ש"ח כערובה לתשלום הוצאותיה של המבקשת אם תידחה תביעתם. הסכום האמור יופקד במזומנים או בערבות בנקאית לא יאוחר מיום 25/6/2008.

בנסיבותיו של מקרה זה אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

בנסיבותיו של מקרה זה אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום א' באייר, תשס"ח (6 במאי 2008) בהעדר.

המזכירות תעביר העתקים מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

001253/07ברע054 פרח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: