פסק-דין בתיק ברע 1247/07

המשיבים בבקשה שבפני, תושבי העיר שכם, הגישו ביום 19/10/2006 לבית משפט השלום בנצרת תביעת נזיקין (ת.א. 5879/06) נגד המבקשת. המשיבים הינם עזבון ויורשיו של המנוח. לטענתם המנוח נפגע ונהרג מירי של כוחות צה"ל. הארוע הנטען התרחש ביום 1/11/2004 המבקשת הגישה בקשה לבית משפט קמא (בש"א 2191/07) ובין היתר ביקש כי ביהמ"ש יורה למשיבים להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, (להלן ייקראו "התקנות"). בית המשפט קמא (כב' הש' ס. יוסף) נעתר לבקשה, לאחר שקיבל את תגובת המשיבים, והעמיד את שיעור הערובה על סך של 5000 ש"ח. על ההחלטה דנן הוגשה הבקשה המונחת לפני כאשר המבקשת טוענת בבקשתה כנגד שיעורה הנמוך לטעמה, של הערובה שנקבעה בבית המשפט קמא. ביום 29/4/2008 ניתנה, על ידי, החלטה בעניין דומה ברע"א 1238/07 מ"י נגד עזבון המנוח אברהים מוסה סמירי ז"ל ואח',  כאשר טענות הצדדים, בעניין סמירי הנ"ל ובבקשה המונחת לפני, דומות ברובן ולא מצאתי כי יש צורך ומקום לחזור בפרוטרוט על כולן. אסתפק בהפנייה להחלטה הקודמת וציון הפרטים כדלהלן: המבקשת - היא הנתבעת טוענת כי סכום הערובה שבו חויבו המשיבים קטן באופן משמעותי מסכומים שנפסקו בהליכים דומים וגם מאלה שנקבעו בבית המשפט העליון, תוך ציון ההוצאות שצפויות לה לבדיקת טענות התובעים וניהול המשפט. המשיבים מתנגדים לקבלת הבקשה וטוענים כי כל תביעה צריכה להתברר לגופה, באשר אין לחייב תובעים אוטומטית, בהפקדת ערובה, בשל היותם תושבי השטחים על כל המשתמע מכך. המשיבים סבורים כי לתביעתם יש סיכויי הצלחה מבוססים היטב, שכן המנוח נפגע מירי חיילי צה"ל כאשר לא נשקפה ממנו כל סכנה לחיילי צה"ל ולא הייתה כל הצדקה לירי במנוח. לטענתם, הצורך בהפקדת ערובה שמור רק למקרים בהם מדובר בתביעת סרק או בתביעה שסיכוייה להתקבל קלושים ביותר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ולאחר שקילת כלל נסיבות העניין ולפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עשיתי כן לאחר שניתנה למשיבים ההזדמנות להביע עמדתם בשאלה זו.

קביעת שיעור הערובה דורש איזון בין האינטרסים המנוגדים תוך בחינת נסיבותיו המיוחדות של כל תיק ותוך מתן משקל לאמור ולקבוע בפסיקה שניתנה בעניינים דומים. 

כאמור המשיבים טוענים בכתב התביעה, כי המנוח וחברו ישבו סמוך לביתם עת הגיע למקום כוח צה"ל וירה במנוח ללא סיבה ברורה ומבלי שנשקפה ממנו כל סכנה לחיילי צה"ל ובלשונם: 

לעומתם טוענת המבקשת, בכתב הגנתה, כי המנוח נהרג במהלך פעולה מלחמתית כאשר המנוח נטל חלק פעיל בחוליית מחבלים חמושה אשר זוהתה ע"י כוחות צה"ל ומכאן, כך לטענת המבקשת, היא פטורה מחבותה על פי הוראת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952. 

בכתב ההגנה מביאה הנתבעת גרסתה באופן הבא:

בתוך מכלול השיקולים הכולל הבאתי בחשבון את העובדה שמדובר בתובעים שאינם מתגוררים בישראל וגם אין להם בה רכוש ממנו ניתן יהיה להיפרע, אם יקום לכך הצורך, ומאידך נתתי את המשקל הראוי לדעתי לכך לטענה ויש להניח כי נכונה היא, כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו שפיר כאשר לענין בירור שאלת החבות יש אכן לחקור ולדרוש באשר לפעולות שהתרחשו ביום ובשעה שהמנוח נפגע. 

לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את עניינם של הצדדים ואת הפסיקה המנחה בעניין, אני מורה בזאת על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת בית המשפט קמא מיום 27/11/2007 ואני מחייב את התובעים להפקיד יחד סך של 17,500 ש"ח כערובה לתשלום הוצאותיה של המבקשת אם תידחה תביעתם. הסכום האמור יופקדו במזומנים או בערבות בנקאית לא יאוחר מיום 6/7/2008.

בנסיבותיו של מקרה זה אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ט' באייר, תשס"ח (14 במאי 2008) בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

001247/07ברע054 פרח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: