פסק-דין בתיק ברע 1238/07

המשיבים בבקשה שבפני, תושבי העיירה דיר אלבלח שברצועת עזה, הגישו ביום 27/11/2005 לבית משפט השלום בנצרת תביעת נזיקין (ת.א. 6839/05) נגד המבקשת. המשיבים הינם יורשים על פי דין של שלושת המנוחים שנהרגו, לטענתם, מירי שבוצע על ידי כוחות צה"ל, בקרבת מקום מגוריהם. הארוע הנטען התרחש ביום 26/11/2003. המבקשת הגישה בקשה לבית משפט קמא (בש"א 2155/07) למתן צו להפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, (להלן ייקראו "התקנות"). בית המשפט קמא (כב' הנשיא כתילי) נעתר לבקשה, לאחר שקיבל את תגובת המשיבים, והעמיד את שיעור הערובה על סך של 500 ש"ח לכל תובע ובסה"כ 10,000 ש"ח. על ההחלטה דנן הוגשה הבקשה המונחת לפני.

המבקשת טוענת באריכות ובפירוט, כי הסכום שבו חויב כל תובע, עומד בסתירה לסכומים שנפסקו בבתי משפט אחרים בגין ארועים דומים שאף בהם היה מדובר בתובעים תושבי השטחים. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט העליון דחה בקשות רשות ערעור שהוגשו על ההליכים דנן ואישר, הלכה למעשה, סכומים גבוהים יותר שנפסקו בערכאות השונות. המשיבים מתנגדים נחרצות לבקשה; לטענתם אין ללמוד גזרה שווה מתיקים אחרים וכל תביעה צריכה להתברר לגופה, באשר אין לחייב תובעים אוטומטית, בהפקדת ערובה, בשל היותם תושבי השטחים.

לטענת באי-כוח המשיבים, מדובר בתובעים קשיי יום, שחלקם הינם קטינים, חסרי אמצעים והטלת ערובה, מבחינתם, הינה בגדר שלילת זכותם להביא את עניינם בפני בית המשפט. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים כי לתביעתם יש סיכויי הצלחה מבוססים היטב שכן המנוחים היו עוברי אורח תמימים, עת נורו, כך נטען, על ידי חיילי צה"ל. לטענת המשיבים הפקדת הערובה שמורה רק למקרים בהם מדובר בתביעת סרק או בתביעה שסיכוייה להתקבל קלושים ביותר - ואין הדבר כך בתובענה הנוכחית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ולאחר שקילת כלל נסיבות העניין ולפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עשיתי כן לאחר שניתנה למשיבים ההזדמנות להביע עמדתם בשאלה זו.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי דנה בעניין ערובה לתשלום הוצאות וקובעת:

מטרותיה של התקנה הן שתיים: מניעת תביעות סרק על כל המשתמע מכך, והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע במידה והתביעה נגדו תידחה. עניינה של תקנה 519, ביחס לתביעות נזיקין של תושבי השטחים, נדונה בהרחבה בערכאות השונות ונקבע כי בחינת הבקשות מהסוג דנן דורשת איזון בין זכות הגישה לערכאות שיפוטיות ובמקרה זה זכותם של המשיבים להביא את עניינם לדיון בבית המשפט לבין זכותה של המבקשת - כנתבעת, שלא להיתבע תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיה, למקרה ותידחה התביעה.

כאמור בענין שבפנינו קיבל בית משפט את עמדת המבקשת והורה על הפקדת ערובה אלא שלטעמה השיעור שנקבע אין בו כדי להלום את שיעור ההוצאות הצפויות לה במסגרת ניהול ההליך הנוכחי.

עיון בפסיקה מעלה כי הולכת ומתגבשת פסיקה עקבית באשר לשיעור הערובה הראוי והדבר מוביל למסקנה כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ולפסוק סכום העולה, באופן משמעותי, על הסכום שנפסק. על התכלית שבהטלת הערובה, בתביעות מהסוג דנן, ולאיזון אליו נדרש בית המשפט בעניינם של תושבי השטחים, שלגביהם נטען, כמו כאן, שאין ידם משגת לשלם את סכום הערובה, עמד כב' השופט גרוניס ברע"א 2146/04 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים  שפורסם בפ"ד נח(5), 865. שם בעמוד 869, פסקה ו' אנו מוצאים את דבריו אלה:

מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי לאור המצב הכלכלי השורר בשטחי הרשות הפלסטינאית, הרי שיש בחיוב בערובה להקשות על תובעים תושבי הרשות, אך בעריכת איזון נכון וראוי, ניתן גם ניתן, לפעול להבטחת האינטרסים של שני הצדדים וזאת מבלי לאיין ולבטל את תכלית התקנה. לדידי אין בשלב הדיון בבקשת המבקשת, להטלת הערובה, לבחון לעומק את סיכויי הצלחת התביעה, אך יש לזכור כי בתיק דנן, כמו בתיקים אחרים דומים הרי אם יתברר, בסופו של דבר, שהירי בוצע בנסיבות שניתן להגדירן כ"פעולה מלחמתית" הרי שהמבקשת תהיה זכאית לחסות בצל הגנת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 (להלן ייקרא "חוק הנזיקין האזרחיים") וכפועל יוצא מכך דינה של התביעה יהיה להידחות.

באשר לסכום הערובה; ברע"א 510/97 עזבון המנוח מקוסי ז"ל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בה נדון עניין הפקדת ערובה על ידי תושבי השטחים, חוייבו התובעים להפקיד ערובה סך 7,500 ש"ח להוצאות ונקבע כי סכום זה "ישמש כמודל גם בתיקים אחרים מסוגו", אך מעיון בפסיקה עולה כי בעניין המנוח באסל נעים הנ"ל, ולאור חלוף הזמן, בין שתי ההחלטות המדוברות, מצא בית המשפט העליון לנכון לשנות מהחלטתו הקודמת, בעניין מקוסי הנ"ל, והגדיל את הסכום לסך של 9,000 ש"ח. בהחלטה ברע"א 5693/07 קמחאוי נ' מדינת ישראל (ההחלטה מיום 24/7/2007 טרם פורסמה) אישר בית המשפט העליון את החלטתו של כב' הש' ב. ארבל בבש"א (נצרת) 2136/07 (ההחלטה מיום 5/6/2007 טרם פורסמה) בה חוייב, כל תובע, תושב השטחים, במתן ערובה להוצאות בסך 5,000 ש"ח. אמנם תביעת הנזיקין מתייחסת לנזקי רכוש ולא לנזקי גוף אך בהחלטת כב' הש' גרוניס עולה כי אין בהבדל זה להצדיק התייחסות שונה ואחרת, בין שני סוגי התביעות, כמו כן נקבע כי מדובר בסכום שהוא סביר. ברע"א 4743/07 - עזבון ויורשי המנוח דרווזה נ' מדינת ישראל (ההחלטה מיום 15/7/2007 טרם פורסמה) אישר כב' הש' גרוניס את החלטת כב' הש' י. כהן בבש"א (חיפה) 11334/05 בה נקבע כי הערובה תועמד על סך של 20,000 ש"ח. בבוחנו את גובה הערובה אומר כב' הש' גרוניס כי:

ברע"א 9154/07 עזבון המנוחה רג'ב עבד רבו נ' מדינת ישראל (ההחלטה מיום 27/1/2008 טרם פורסמה) אישר בית המשפט העליון את החלטת כב' הש' א. אברהם בבש"א (נצרת) 2784/07 (ההחלטה מיום 18/9/2007 טרם פורסמה) לפיה נקבע כי על התובעים, 31 במספר, להפקיד ערובה בסך של 50,000 ש"ח וציין כי: