פסק-דין בתיק ברע 1204/05

המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 14/11/96 וביום 6/1/02 הוגש כתב תביעה לבית משפט השלום בנצרת. התיק נדון, בראשית ההליך, בפני כב' השופט ע' עילבוני. למען הבנת העניין ושלמות התמונה נרחיב, ככול הנדרש, בעניין ההליכים שהתקיימו בפני בית המשפט קמא; ביום 10/9/2002 החליט בית המשפט קמא על מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדיה. המומחה הרפואי, פרופ' וולפין, קבע, ביום 25/5/03, כי למבקש לא נותרה כול נכות רפואית. ב"כ המשיב ביקש לחקור את המומחה הרפואי ובהחלטה מיום 4/3/04 נקבע כי המומחה ייחקר לאחר שהמבקש יפקיד ערובה לכיסוי הוצאות המומחה על סך 1,200 ש"ח. כמו כן הורה בית המשפט לצדדים להגיש תצהירים. החלטת בית המשפט בענין הפקדת הוצאות המומחה וכמו כן בענין הגשת התצהירים לא כובדה וביום 30/3/04 ניתנה החלטה נוספת, לפיה היה על המבקש להודיע לבית המשפט "איך הוא מתכוון לנהל את התיק ולהוכיח תביעתו שאם לא כן, תביעתו תימחק".

התיק נקבע לישיבת הוכחות, בפני כב' השופט ד' צרפתי, ליום 22/4/04 . במועד זה לא הופיע ב"כ המבקש, ובהעדר התייצבות ובעקבות חוסר המעש, הורה בית המשפט קמא על דחיית התביעה. ראוי לציין כי ביום 5/5/04, ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין, הודיע עו"ד ו' לידאוי, ב"כ המבקש, על שחרורו מייצוג. ביום 9/5/04 הוגשה, על ידי עו"ד לידאוי ולמרות שחרורו מייצוג, בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. הבקשה נדחתה, ביום 21/6/04, מן הטעם הטכני שהמבקש לא הודיע לבית המשפט קמא האם קיים את האמור בהחלטת השופט עילבוני מיום 30/3/2004.

ביום 12/9/05 הוגשה, בשנית, "בקשה לביטול החלטה ובקשה להארכת מועד". הפעם הוגשה הבקשה על ידי עו"ד מ' עאבד בא-כוחו החדש של המבקש. הנימוק העיקרי שעמד בבסיס הבקשה, היה בנוגע לניהול התיק על ידי בא-כוחו הקודם של המבקש. ביום 10/10/2005 נדחתה הבקשה  בנימוק "מחדלי ב"כ הקודם של המבקש, הנטען, מחייבים את המבקש עצמו, כשבנדון גם מחדלים נוספים במהלך ניהול התביעה, כעולה מעיון בתיק". (סעיף 2 להחלטה).

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפני.

לטענת המבקש נוצר מצב של חוסר שיתוף פעולה בינו לבין בא כוחו הקודם ורק לאחר שהצליח "לברר את התמונה" פנה לייצוג חדש. לטענתו, ולגופו של ענין, אין מחלוקת לעצם ארוע התאונה והמחלוקת בין הצדדים נסבה על שיעור הפיצויים בלבד. כמו כן נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה אלא, לכל היותר, להורות על מחיקתה ובכך לא לפגוע בזכותו המהותית של המבקש להגישה בשנית ולקבל את יומו בפני בית המשפט. המשיבה תומכת בתוצאת פסק הדין וטוענת כי בפסק הדין עצמו לא נפל כל פגם והדרך לתקוף את פסק הדין היא בהגשת ערעור ולא בהגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה, כאמור לעיל.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה וכן בתיק בית משפט השלום החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מעיון בתיק עולה כי אין ספק שנוצר מצב לפיו החלטות בית משפט קמא, לא כובדו. כמו כן ברי כי עקב חוסר שיתוף פעולה בין המבקש לבא-כוחו נוצר מצב של חוסר מעש אשר בגינו נדחתה התביעה.

דומה, כי אין צורך להכביר במילים על סמכותו של בית המשפט לדחות תובענה מחמת אי התייצבותו של התובע לדיון, סמכות הקבועה בתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984. כמו כן, ההלכה בנוגע לביטול פסק דין שניתן בהעדר, הינה ידועה וברורה ולפיה על בית המשפט לבדוק שתי שאלות, הראשונה: האם יש למבקש הביטול סיכויי הצלחה אם יבוטל פסק הדין? והשניה מהי הסיבה לאי ההתייצבות אשר בגללה לא הופיע מבקש הביטול?

כלל ידוע הוא שהשאלה השניה פחות חשובה מהראשונה.

בע"א 32/83, בר"ע 301/81 ויולט אפל נ' דוד קפח,  פ"ד לז(3), 431 ,עמ' 440-441, נאמרו הדברים הבאים היפים לענייננו:

ברע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה פ"ד נה (5), 43, בעמ'47 נאמר:

בנוגע לשאלת הפעלת שיקול הדעת בדחיית תובענה ראה גם פס"ד בע"א (נצרת) 1235/04 האדמו"ר אליעזר שלמה שיק ואח'  נ' אברהם (רמי) מיכאלי ואח'. תק-מח 2005 (1), 5689, עמ' 5693.

בענייננו, ולמרות שסיכויי התביעה לא פורטו בבקשות השונות, לביטול פסק הדין, ברי כי זכותו של המבקש, שתביעתו תתברר, שרירה וקיימת ובדחיית התובענה יש משום שלילת זכותו המהותית לקבל סעד מבית המשפט.

בשולי דברי אוסיף ואומר כי במידה ופסק הדין מיום 22/4/2004 היה מורה על מחיקת התובענה ולא דחייתה כי אז היתה פתוחה הדרך, בפני המבקש, להגיש את תביעתו מחדש אך במצב הדברים שנוצר, לפיו אין למבקש אפשרות כזו, אזי דחיית בקשתו לביטול פסק הדין, יש בה כדי לגרום לפגיעה קשה ובלתי סבירה בזכות הגישה לערכאות ודחיית התביעה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות ועם הפסיקה.

לפיכך, הערעור מתקבל ולאור כל האמור לעיל אני מורה בזאת על ביטול החלטת בית המשפט קמא מיום 10/10/2005 וכתוצאה מכך אף על ביטול פסק הדין המורה על דחיית התובענה.