פסק-דין בתיק ברע 1174/08

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות (כבוד השופט ע' דרויאן) בת"ק 07-09-2532, מיום 3.2.2008. בפסק הדין נתן בית-משפט קמא תוקף של פסק-דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים.

עניינו של ההליך קמא בתביעתה של המבקשת, בגין מערכת ריהוט שקנתה בחנות המשיבה ואשר לא התאימה במידותיה לביתה של המבקשת. בתביעתה ביקשה המבקשת להורות למשיבה על החלפת הריהוט שנרכש.

במהלך הדיון בבית-משפט קמא, יוצגה המשיבה על-ידי מנהלה, שלומי תורג'מן, עורך- דין בהכשרתו, אשר אף עסק במקצוע עד לפני מספר שנים. המבקשת עצמה לא יוצגה על-ידי עורך- דין, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו - 1976, הקובע, כי בעל-דין אינו זכאי להיות מיוצג לפני משפט לתביעות קטנות על-ידי עורך-דין או שלוח אחר, אלא ברשות בית-משפט.

בסופו של דיון, הגיעו הצדדים לפשרה בהמלצתו של בית המשפט, במסגרתה הוסכם, כי המשיבה תספק למבקשת מערכת ריהוט מדגם שבחרה, ובמקביל תעביר המבקשת למשיבה סך של 3,000 ש"ח.

בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת, כי לאור סיפת סעיף 63(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, היה על שופט קמא ליידעה על זכותה להיות מיוצגת במשפט. לשיטת המבקשת, בית-משפט קמא טעה כאשר לא עצר את הדיון, משהתברר כי המשיבה מיוצגת על-ידי עורך-דין. במצב זה, היה על בית-משפט קמא להורות, כי המשיבה תיוצג על-ידי אדם אחר, שאינו עורך-דין, או לחלופין, להתיר למבקשת להיות מיוצגת על-ידי עורך-דין. לטענת המבקשת, לו היה בית-משפט קמא מתיר לה להיות מיוצגת על-ידי עורך-דין,לא היה הדבר מעכב את הדיון, שכן בא-כוחה, עו"ד פרידמן, אשר ייצג את המבקשת במסגרת מגעיה הקודמים עם המשיבה בעניין ולפיכך בקיא בפרטי המקרה, עובד בקרבת מקום ויכול היה להגיע לדיון באופן מיידי.

המבקשת טענה, כי לו היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין, לא היתה מסכימה להצעת הפשרה שהונחה בפניה במהלך הדיון, וכי הסכמתה נבעה מכך שחשה מאויימת, נוכח העובדה שמולה הופיע עורך-דין ומכך שנבהלה נוכח אמירתו של כב' השופט קמא, לפיה במידה שלא תסכים לפשרה, יפסוק בתובענה.

לטענת המבקשת, במצב דברים זה, הסכמתה למעשה ניתנה עקב כפייה, וללא גמירת דעת מצידה.

לאחר שעיינתי בדבר, מצאתי כי דין הבקשה להידחות בלא צורך לקבל תשובת המשיבה.

טענותיה של המבקשת ביחס להליך בבית-משפט קמא מתמצות למעשה בשתיים: האחת, כי השופט קמא לא עצר את הדיון ואיפשר לה להיות מיוצגת על-ידי עורך-דין; והשנייה, כי הסכמתה להצעת הפשרה ניתנה בעקבות לחץ, נוכח הבהרתו של בית המשפט לפיה בלא פשרה יינתן פסק-דין.

באשר לטענה לפיה נוכח הוראת סעיף 63(א) לחוק בתי המשפט, היה על השופט ליידע את התובעת על זכותה להיות מיוצגת בהליך, הרי שעיון בהוראת הסעיף מעלה, כי חובה כזו כלל לא נלמדת מלשונו. סעיף 63(א) לחוק בתי המשפט קובע כדלקמן:

"63.     ייצוג

(א) ייצוג בעל-דין בבית-משפט לתביעות קטנות על-ידי עורך-דין יהיה רק ברשות בית-משפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו; בעל-דין רשאי, ברשות בית-משפט, להיות מיוצג על-ידי ארגון שקבע לענין זה שר המשפטים, ובמקרה זה ירשה בית-משפט לבעל הדין שכנגד להיות מיוצג כפי שיורה".

אמנם, סיפת הסעיף אכן מורה, כי במצבים מסויימים יתיר בית-משפט לבעל-דין להיות מיוצג, אולם הוראה זו נוגעת למצבים בהם מונה לצד שכנגד ייצוג על-ידי ארגון ברשות בית-משפט; לא זה המצב במקרה הנוכחי, בו יוצגה החברה-המשיבה על-ידי מנהלה, אשר הנו עורך-דין בהכשרתו.

מכאן, שבמקרה זה לא נפל כל פגם בהתנהלותו של כב' השופט קמא, כאשר איפשר למבקשת להופיע מול עו"ד תורג'מן, כמנהל החברה-המשיבה.

באשר לאמירתו של כב' השופט קמא, בה הבהיר למבקשת כי אם לא תתקבל פשרה בהסכמה ייאלץ לפסוק בתובענה, הרי שלא ניתן לומר כי אמירה מסוג זה מהווה כפייה מסוג כלשהו על המבקשת, ובוודאי שלא כפייה המהווה עילה לביטול הסכם על-פי דיני החוזים. אימרה כזו מהווה, לכל היותר, הבהרה של מצב הדברים הרגיל, לפיו האלטרנטיבה לפשרה בהסכמה, הינה מתן פסק-דין. המבקשת, בהגישה תביעה לבית-משפט לתביעות קטנות, ציפתה בוודאי לכך שההליך יסתיים בפסיקתו של השופט; אין סיבה לכך שתחוש מאויימת נוכח הבהרתו של השופט כי כך עומד לקרות. תחושת לחץ מסוג זה מקורה, לכל היותר, בהלך רוח סובייקטיבי, אשר אין בו כדי לשלול תוקפה של הסכמה מטעמים של כפייה.

לאור האמור לעיל, אין מקום לביטולה של ההסכמה שהושגה בין הצדדים ולהתערבות בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.

            המזכירות תשלח עותק מפסק-דין זה לצדדים ולבאי-כוחם.

              ניתנה היום, י"ג בסיון, תשס"ח (16 ביוני 2008), בלשכתי.