פסק-דין בתיק ברע 1158/05

ביום 2/10/03 ניתן בבית המשפט קמא פסק דין בת.א. 2110/01, על ידי כבוד השופט י' אברהם, לפיו נדחתה תביעת הנזיקין שהגיש המשיב נגד המבקשת. התביעה נדחתה לאחר שבית המשפט קמא לא נתן אמון בגרסת התובע (המשיב כאן) לגבי אופן התרחשות התאונה. לעניין ההוצאות נקבע בפסק הדין "התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בהן נשאו ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח ומע"מ כדין" (שם, בעמ' 5).

עניין שומת ההוצאות נדון ע"י כב' הרשמת נ' בשארה-כרייני. בעניין זה ניתנו, על ידי  הרשמת, שלוש החלטות בעקבות שלוש בקשות שהוגשו על ידי המבקשת. הראשונה ניתנה ביום 29/1/04 (להלן תיקרא "ההחלטה הראשונה"), השנייה ניתנה ביום 31/3/04 (להלן תיקרא "ההחלטה השנייה") והשלישית ניתנה ביום 28/10/04 (להלן תיקרא "ההחלטה השלישית"). לפני שנתייחס לתוכן ההחלטות נקדים ונאמר כי על ההחלטה השלישית, אשר בה אושרו ההוצאות, לטובת המבקשת, הוגש ערעור על ידי המשיב לבית המשפט קמא. הערעור התקבל באופן שבוטלה ההחלטה השלישית ובוטל החיוב בהוצאות שנפסקו לטובת המבקשת. כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי.

לשם הבהרת נסיבות העניין נפרט בנוגע לכל החלטות הרשמת; הבקשה הראשונה של המבקשת לפסיקת הוצאות נדחתה לאחר שלבקשה לא צורפו "קבלות המעידות על תשלום ההוצאות הנטענות ולא צורף תצהיר לאימות עובדות הבקשה". בעקבות ההחלטה הראשונה הגישה המבקשת "בקשה מתוקנת עם תצהיר למתן פסיקתא".

בקשה זו נדחתה, בהחלטה השנייה, מן הנימוק הבא: "אין לאשר הוצאות על סמך פלט מחשב פנימי שהוכן על ידי בעל דין, מבלי שיצורפו אסמכתאות ומסמכים המעידים על ההוצאות, מהות ההוצאות ותשלומן בפועל. מנסיוני, היו מקרים שפלט המחשב לא שיקף נאמנה את ההוצאות שהוצאו וצויינו סכומים כפולים בגין אותן הוצאות". בעקבות ההחלטה הנ"ל הוגשה בקשה שלישית ולאחר שהמבקשת עמדה בדרישות שנקבעו ונדרשו בהחלטות הקודמות, בנוגע לרמת הפירוט והוכחת ההוצאות, התקבלה הבקשה ובסופו של יום אושרו הוצאות המבקשת ע"ס 10,788 ש"ח.

כאמור, על החלטה זו, ההחלטה השלישית, הוגש הערעור לבית המשפט קמא בתיק א' 2594/04. בית המשפט קמא, בפסק דינו מיום 12/7/05, קבע כי החלטת הרשמת (השנייה) מהווה מעשה בית דין שכן הרשמת קיימה, הלכה למעשה, דיון ובחינה של ראיות המבקשת ומצאה כי אין די בתצהיר ופלט מחשב כדי לפסוק הוצאות לטובת המבקשת, וכתוצאה מקביעה זו נוצר, לדעת בית המשפט קמא, "השתק פלוגתא לעניין ההוצאות" (פסה"ד בעמ' 5). כאמור, כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. לאחר שעיינתי בבקשה, על כל צרופותיה ובתגובה שהוגשה ולאחר שב"כ המשיב לא התייחס בתגובתו לשאלה, האם ניתן לראות בדברי התשובה סיכומים בכתב, כאמור בהחלטתי מיום 10/1/06, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

לטענת המבקשת אין לראות בהחלטה השנייה של הרשמת מעשה בית דין שכן לא מדובר בהחלטה שניתנה לאחר שהתקיים דיון בבקשה לגופה והבקשה השנייה, כמו גם הבקשה הראשונה, נדחתה עקב אי צירוף מסמכים. לשיטת המבקשת מדובר בפגם טכני בלבד. המבקשת מוסיפה וטוענת כי ההחלטה השנייה לא היתה סוף דבר, מבחינתה, כי אם, ולאור לשון ההחלטה, היא קיימה את שהרשמת הורתה וצירפה, בבקשה השלישית, אסמכתאות ומסמכים המעידים על ההוצאות בפועל. המשיב, בתשובתו לבקשה, תומך בקביעת בית המשפט קמא כי מדובר במעשה בית-דין או לכל הפחות בהשתק פלוגתא. ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי בראשיתו של ההליך היו שתי נתבעות - המבקשת, וענבל - חברה לביטוח בע"מ (להלן תיקרא "חברת ענבל") ובהסכמת הצדדים נמחקה חברת ענבל וזאת ללא צו להוצאות. לטענתו כל המסמכים, שצירפה המבקשת, לבקשתה השלישית, הנם קבלות וחשבוניות שהוצאו על שם חברת ענבל ולאור ההסכם בין הצדדים, לפיו תמחק ענבל, ללא צו להוצאות, אין המבקשת זכאית להוצאות שהוציאה חברת ענבל.

ראוי לציין כי על פסק דינו המקורי של בית המשפט קמא, שדחה את תביעת הנזיקין של המשיב הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה, ע"א 1064/04. הערעור נמחק ללא צו להוצאות, בהסכמת המשיב, ולאחר שהתקיים דיון בערעור ביום 21/6/04. בעניין זה מוסיף ב"כ המשיב וטוען כי הסכים למחיקת הערעור לאחר שידע כי המבקשת לא תזכה להוצאות, בגין ההליך בפני בית המשפט קמא, ומכאן, כך לטענתו, פסיקת ההוצאות, בשלב מאוחר זה ולאחר שהסתיימה שמיעת הערעור כאן, מטילה דופי ופגם בהסכמתו למחיקת הערעור, וגם מטעם זה ראוי להשאיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו.

אין בידי להסכים ולקבל את טענות המשיב; תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסדירה את עניין הטלת ההוצאות:

כאמור עניין הזכאות להוצאות מסור לשיקול דעתה של הערכאה שנתנה את פסק הדין המקורי. בענייננו, כב' השופט י' אברהם, אכן קבע, בפסק דינו, כי המבקשת זכאית להוצאות משפט שבהן נשאה, ועניין השומה והשומה בלבד, בשונה מהזכאות, הועבר להכרעת הרשמת. כל החלטותיה של הרשמת, בעניין ההוצאות מהוות החלטות דיוניות שאופיין זמני קרי החלטות אלה מהוות אף החלטות ביניים וככאלה אין לראות בהן משום מעשה בית דין. (ראה בעניין זה בספרה של נינה זלצמן "מעשה בית-דין בהליך אזרחי" בעמ' 245).

בעניין הוצאות משפט ניתנה ביום 30/6/05 החלטה בבג"צ 891/05 - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (עותרת בבג"ץ 891/05) ואח' נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר (משיבים בבג"ץ 891/05) ואח'. תק-על 2005(2), 4087 ,עמ' 4094. בהחלטה התייחס כב' הרשם י' מרזל לעניין הוצאות משפט. אומנם ההחלטה עוסקת בשיעור ההוצאות ולא בדרכי הוכחתן אם כי יש התייחסות גם לדרך ההוכחה והדברים יפים ומתאימים גם לעיניננו וזאת בנוגע לזכאותה של המבקשת, כבעלת דין שהתביעה נגדה נדחתה, לקבל חזרה את הוצאות המשפט אשר הוציאה.

בסעיף 19 להחלטה נאמר: