פסק-דין בתיק ברע 1073/07

ביום 13/3/2005 הגישו המבקשים כתב תביעה לבית המשפט השלום בנצרת. עילת התביעה מתייחסת לפרסום, שפרסמו המשיבים, בעיתון "ידיעות אחרונות", בגליון שיצא לאור ביום 20/4/2004. כותרת הפרסום הינה "גם האח של חאלד משעל נהנה מהביטוח הלאומי" בכתבה נכתב כי האח של חאלד משעל "קיבל 1,800 ש"ח בחודש עבור חמשת ילדיו בעזה, אשתו, תושבת נצרת, התגאתה שהילדים זורקים אבנים על חיילי צה"ל". המבקשת מס' 1, שאינה קשורה כלל ועיקר למשפחת משעל - אליה התייחס הפרסום המדובר, הינה תושבת העיר נצרת אשר נישאה, בעבר הרחוק, לתושב העיר עזה והתגרשה ממנו. המבקשת מס' 1 טוענת כי לא נישאה לבן משפחת משעל אם כי שם נעוריה הינו משעל. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים הם המבקשים 6-2. המבקש מס' 2 הינו חסוי המטופל במוסד, ואחיו, המבקשים  6-3, מתגוררים עם אביהם בעיר עזה. לטענת המבקשים פרסום זה פגע בהם ויש לראות בפרסום פרסום המהווה לשון הרע וזאת כאמור בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. ראוי לציין כי סכום התביעה עומד ע"ס של 200,000 ש"ח.

ביום 11/9/2005 הגישו המשיבים את כתב הגנתם. בו באותו היום הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף (בש"א 4232/05). בדיון שנערך, בפני כב' השופטת דלא - מוסא,  ביום 6/2/2006, הגיעו הצדדים, כדי הסדר דיוני, בנוגע לתיקון כתב התביעה כאשר הבקשה לסילוק התביעה, על הסף, נמחקה ע"י המשיבים. במסגרת ההחלטה, המאשרת את ההסדר הדיוני, קבע ביהמ"ש קמא, כי המבקשת מס' 1 תישא בהוצאות ההליך בסך של 1000 ש"ח (להלן תיקרא "ההחלטה בעניין ההוצאות").

לאחר שהמבקשת מס' 1 לא קיימה את ההחלטה בעניין ההוצאות הגישו המשיבים, ביום 17/5/2006, "בקשה לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה" (בש"א 3563/06)(להלן תיקרא "הבקשה להפקדת ערובה"). לאחר שהתקיים דיון, במעמד הצדדים, החליט ביהמ"ש קמא, בהחלטה מנומקת, מיום 7/3/2007, לקבל את הבקשה ולחייב את המבקשים בהפקדת ערובה בסך של 5000 ש"ח. ראוי לציין כי המבקשים, עד למועד זה, לא שילמו את ההוצאות שנפסקו נגדם, והתנהלות זו, בין היתר, הביאה את ביהמ"ש קמא למסקנה כי יש לחייב את המבקשים בהפקדת הערובה.על ההחלטה דנן מלינים המבקשים לפני. לטענתם ביהמ"ש קמא שגה ביישומה של תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן ייקראו "תקנות סדר הדין האזרחי"), כאשר הכללים, להפעלת התקנה, נועדו למנוע הגשת תביעות סרק ולא להביא לתוצאה לפיה תובעים, מחמת עוניים בלבד, יאלצו להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים. כמו כן מוסיף ב"כ המבקשים וטוען כי העובדה שמרשיו לא שילמו את ההוצאות, שנפסקו נגדם, אינה מהווה עילה וסיבה להפעיל את תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לפני שאדון בטענות הצדדים ראוי לציין כי המבקשת מס' 1 הינה תושבת ישראל בעוד המשיבים 6-2 הינם קטינים המתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית - על כל המשתמע מכך לעניין החשש הממשי מהקושי בגביית הוצאות. כמו כן ראוי לציין, כפי שציין ביהמ"ש קמא, כי המבקשת מס' 1 לא מסרה ולא ציינה, בכתבי בית הדין, את כתובתה המדוייקת, ומסרה, בניגוד לקבוע בתקנות, את כתובת משרדו של בא כוחה, עו"ד חמאיסי, וגם לעובדה זו היה משקל משמעותי ומכריע בעיני ביהמ"ש קמא, עת קיבל את הבקשה להפקדת הערובה דנן. עוד ראוי לציין כי ביהמ"ש קמא לא בחן את סיכויי התביעה.

המשיבים, מנגד, מתנגדים נחרצות לקבלת הבקשה; לדידם יש לראות באופן התנהלות המבקשים, עת לא קיימו את החלטת ביהמ"ש קמא, בעניין ההוצאות, כסיבה וכנימוק לקבלת הבקשה להפקדת הערובה. לטענתם התנהלות זו מעלה חשש אמיתי כי במידה ותביעת המבקשים תידחה לא יצליחו המשיבים לגבות, לפחות מהמשיבים 6-2, את הוצאותיהם.

המשיבים מרחיבים בעניין סיכויי קבלת תביעת המבקשים כאשר, לטענתם, סיכויי קבלת התביעה, הינם קלושים ביותר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ולרבות בתיק בית המשפט קמא, ולאחר שקילת כלל נסיבות העניין ולפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984,  אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור על פי הרשות שניתנה. עשיתי כן לאחר שניתנה למשיבים ההזדמנות להביע עמדתם.

אינני רואה את פני הדברים עין בעין עם ב"כ המבקשים ואין בדעתי, בנסיבותיו של מקרה זה, להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ובקביעתו כי קיימת תשתית לפסיקת הערובה; תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת ומסדירה את עניין הערובה לתשלום הוצאות.

תקנה 519 הנ"ל אינה מפרטת את המקרים ואת הנסיבות שבהם יקבע בית המשפט האם יש  מקום לחייב בהפקדת ערובה אך בפסיקה נתגבשו מספר כללים לפיהם יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו כאשר תכליתה של ההוראה הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התביעה להתקבל הינם קלושים ( בעניין זה ראו בע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 850). יחד עם זאת, לאור חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות שיפוטיות, הכלל הוא כי אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד. בעניין זה נקבע ברע"א 544/89 - אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת . פ"ד מד(1), 647 ,עמ' 650-651 כי:  

(ראו גם ברע"א 2146/04 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים. פ"ד נח(5), 865.)

ברע"א 2241/01 - נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (טרם פורסם) התייחס ביהמ"ש למקרים שבהם יפעיל ביהמ"ש את התקנה ויורה על הפקדת ערובה:

בעינייננו אומר כי באי קיום ההחלטה, בענין ההוצאות, יש לעורר סימני שאלה בנוגע ליכולתם או נכונותם של המבקשים לשלם את הוצאות המשיבים, במידה ותביעתם תידחה. בנסיבות הכוללות של התביעה דנן וכאשר המבקשת מס' 1 אף לא מסרה את כתובתה המדויקת, נראה כי הטלת הערובה היתה מוצדקת. יתר על כן ומבלי לקבוע מסמרות בעניין ולאחר עיון בכתב התביעה, בפרסום המדובר ובטענות בכתב ההגנה, נראה כי צצים ועולים סימני שאלה באשר לסיכויי התביעה - סימני שאלה שיש בהם כדי לאשר, לתמוך ולהוסיף לנימוקיו של ביהמ"ש קמא.

מן הראוי לזכור כי ממילא שיקול דעתו של ביהמ"ש, במסגרת תקנה 519 (א) הנ"ל, הינו שיקול דעת רחב . (בעניין שיקול הדעת ראו ברע"א  2146/04 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים. פ"ד נח(5), 865 ,עמ' 867-868. (סעיף 5 לפסה"ד).