פסק-דין בתיק ברע 1059/07

ביום 18/9/2005 הגיש המשיב, אדריכל נוף במקצועו, כתב - תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת. למען שלמות הדיון אביא את הפרטים הרלבנטיים לבקשה המונחת בפני. עילת התביעה מבוססת על חוזה שנחתם בין הצדדים ב - 8/2000 (להלן ייקרא "חוזה התכנון") . בגדרי חוזה זה קיבל על עצמו המשיב את תכנון וביצוע פרוייקט בנייתו של מעון יום בשכונת נוף הגלעד בבית שאן (להלן ייקרא "פרוייקט הבנייה"). סעיף 4 לחוזה התכנון מגדיר ומפרט את שלביו השונים של פרוייקט הבנייה. סעיף 10 לחוזה דן ומתייחס לשכר טרחת המשיב בהתאם לשלבי הביצוע. הסכומים הרלבנטיים (באחוזים) מופיעים בנספח מס' 1 לחוזה. ביום 9/11/2000 שלח המשיב, למהנדס העיר דאז מר גורודצקי "חשבון עיסקה עבור גמר תכנון פיתוח" ע"ס 48,699 ש"ח. ביום 27/11/2000 אושר חשבון זה, ע"י מהנדס העיר והועבר לטיפול גזבר העיר. התשלום המדובר לא בוצע וביום 10/9/2001 הודיע מהנדס העיר החדש, מר ארז, כי אישור החשבון, שאישר קודמו בתפקיד, מבוטל. לאחר הודעה זו ניסה המשיב, מספר פעמים, ליישב את העניין עם המבקשת אך כאשר בקשותיו לא כובדו ומבחינתו כלו כל הקיצין הגיש המשיב את התביעה דנן לבית המשפט קמא. ראוי לציין כי, לשיטת המשיב, פרוייקט הבניה היה  מורכב משני חלקים; החלק הראשון התייחס לתכנון המעון והחלק השני התייחס לתכנון השטח הציבורי הצמוד למעון. המבקשת הגישה, ביום 18/12/2005, כתב הגנה וטענה כי ביטול אישור החשבון נעשה כדין. לטענתה הוסכם בין הצדדים כי המשיב יתכנן ויבצע רק את חלקו הראשון של פרוייקט הבנייה במעון ולא תכנון וביצוע של השטח הציבורי הצמוד למעון. עוד ראוי לציין כי המבקשת מודה, בסעיף 3 לכתב ההגנה, כי "לחילופין, זכאי התובע לקבל שכרו עפ"י האומדן שבוצע בפרויקט הנ"ל ולא עפ"י אומדן משוער ותיאורטי של התכנון ההתחלתי, אשר לא יצא אל הפועל". כמו כן מתייחסת המבקשת, בסעיף 20 לכתב ההגנה, להצעתה בכתב, מיום 11/11/2003, לשלם למשיב סך של 16,613 ש"ח, לסיום הסכסוך. הצעה אשר, בסופו של דבר, נדחתה ע"י המשיב.

ביום 9/3/2006 התקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה במסגרתה הסכימו הצדדים על צמצום הפלוגתאות. במועד זה נתן בית המשפט קמא (כב' השופט י. אברהם) צו הדדי לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון (להלן ייקראו "הצווים המקדמיים") . עד למועד ישיבת קדם המשפט הבאה, שנערכה ביום 19/6/2006, לא קיימה המבקשת את הצווים המקדמיים והמשיב הגיש ביום 19/6/2006 בקשה למחיקת כתב ההגנה (בש"א 1276/06). לטענת ב"כ המבקשת הסיבה לאי ביצוע הצווים המקדמיים נעוצה בקשיים טכניים ואובייקטיבים לפיהם המהנדס, שאישר כאמור לעיל, את החשבון שהגיש המשיב, עזב את תפקידו ואינו מעוניין לשתף פעולה עם המבקשת, ועובדה זו, יצרה קושי בבירור טענות המשיב. במועד זה האריך בית המשפט קמא את המועד לקיום הצווים המקדמיים עד ליום 10/7/2006, כמו כן הושתו על המבקשת הוצאות אותה ישיבה בסך של 750 ש"ח - הוצאות אשר, ככל הנראה, לא שולמו עד היום. ביום 11/7/2006, יום לאחר שעבר המועד לקיום הצווים המקדמיים, ולאחר שב"כ המבקשת שוב לא עמדה ולא קיימה את הצווים במועד, הגיש ב"כ המשיב, בשנית, בקשה למחיקת כתב ההגנה ולמתן פסק דין (בש"א 1415/2006) (להלן תיקרא "הבקשה למחיקת כתב ההגנה"). בית המשפט קמא הורה, בהחלטה מיום  13/7/2006, כי על המבקשת להגיב לבקשה תוך 21 יום ממועד המצאתה לידיה.

כבר עתה ראוי לציין ולזכור כי ימים ספורים לאחר הגשת הבקשה דנן פרצה מלחמת לבנון השניה, ובמועד שבו היתה אמורה המבקשת להגיש תגובתה לבקשה למחיקת כתב ההגנה היה שרוי אזורנו במלחמה. עוד ראוי  לציין כי ב"כ המבקשת, עו"ד מינגלגרין הינה תושבת העיר חיפה - על כל המשתמע מכך. ביום 5/9/2006 ולאחר שבית המשפט קמא לא נתן החלטה בבקשה למחיקת כתב ההגנה הגיש ב"כ המשיב "בקשה חוזרת למתן פסק דין", לבקשה זו צירף המשיב את אישור המסירה מיום 17/7/2006. ביום 7/9/2006 ניתן פסק דין המקבל את התביעה ומחייב את המבקשת, לשלם למשיב סך של 50,000 ש"ח (להלן ייקרא "פסק הדין") . פסק הדין ניתן ללא קבלת תגובת המבקשת אך לאחר שהומצא לבית המשפט אישור המסירה לפיו התקבל דבר הדואר, במשרדי המבקשת, ביום 17/7/2006.

ביום 30/11/2006 הגיש ב"כ המבקשת "בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה וכן בקשה לעיכוב הליכי ביצוע פסק הדין" (בש"א 1808/06) (להלן תיקרא "הבקשה להארכת המועד ולביטול פסק הדין") . ראוי לציין כי לבקשה זו צורפו התשובות לשאלון וכן תצהיר מטעם המבקשת, שנערכו ונחתמו כבר ב- 13/9/2006. בית המשפט קמא עיכב את ביצועו של פסק הדין לאחר שהמבקשת הפקידה בקופת בית המשפט סך של 2,500 ש"ח. ביום 7/2/2007  החליט, בית המשפט קמא, בהחלטה ארוכה ומנומקת כי  אין מקום להאריך את המועד, להגשת הבקשה לביטול פסק הדין (להלן תיקרא "ההחלטה בבקשה להארכת מועד") . בית המשפט קמא קבע כי במחדלי המבקשת, לעמוד במועדים שנקבעו לקיום הצווים הזמניים, יש לראות משום התעלמות מדעת מההליך המשפטי וזלזול בבית המשפט. כזכור,  ב"כ המבקשת לא הגיש תגובה לבקשה למחיקת כתב ההגנה או בקשה להארכת מועד להגשת תגובה כאמור וגם בהתנהלות זו מצא בית המשפט קמא, נימוק נוסף לדחיית הבקשה. לאור דחיית הבקשה להארכת מועד, לא נבחנו נימוקי הבקשה לביטול פסק הדין. על פסק הדין המקורי ועל ההחלטה בבקשה להארכת מועד הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

בבקשתה חוזרת המבקשת על הטעמים והנימוקים כפי שהעלתה בבית המשפט קמא וזאת הן לעניין ביטול פסק הדין, שניתן בהעדר תגובה והן לעניין הארכת המועד. המבקשת אינה מכחישה כי התגלו כשלים ובעיות באופן התנהלותה אך, לשיטתה, לא היה מקום להגיע למסקנה ולתוצאה הקשה של מחיקת כתב ההגנה מטעמה. המבקשת טוענת כי לא היה מקום להפעיל את הסנקציה החמורה, של מחיקת כתב הגנה, שכן סנקציה זו שמורה רק למקרים קיצוניים ובעניינה שלל הנסיבות, לרבות המועד שבו פרצה המלחמה, אינו מצביע על התעלמות מדעת בהליך ועל זלזול בבית המשפט ובהליך המשפטי. כמו כן טענה המבקשת כי נודע לה על קיומו של פסק הדין רק ביום 25/10/2006 ורק ביום 28/11/2006 עלה ביד ב"כ המבקשת לחתום על התצהיר מטעמה, שצורף לבקשה, שכן עד למועד זה לא עלה בידה לאסוף את המידע על שארע בתיק דנן.

לגופו של עניין נטען כי למבקשת טענות הגנה ראויות ולאחר שהפלוגתאות צומצמו, בהסכמת הצדדים, ראוי כי המחלוקות והשאלות יבחנו לעומק. המבקשת חוזרת וטוענת כי היא אמונה על כספי הציבור וגם לאור נימוק זה לא היה מקום למחוק את כתב ההגנה. לטענתה יש מקום ליתן משקל לסמיכות המועדים בין המועד שבו היתה אמורה להשלים את הצווים המקדמיים לבין פרוץ מלחמת לבנון השניה. לאור מקום מגורי ב"כ המבקשת - בחיפה - נעדרה האחרונה ממשרדי המבקשת באופן שענייניה המשפטיים השוטפים, של המבקשת, לא טופלו בזמן. עוד מציינת המבקשת כי באת כוחה חזרה לעבודתה השוטפת רק בחודש ספטמבר 2006 וקיימה את הצווים המקדמיים בטרם ידעה כי למעשה כבר ב 7/9/2006 ניתן פסק דין נגדה. באשר להחלטה בבקשה להארכת מועד טוענת המבקשת כי בכל האמור לעיל יש משום "טעם מיוחד" להארכת המועד כאשר תחושת הצדק מובילה למסקנה לפיה יש ליתן למבקשת את יומה ולברר את טענות ההגנה אשר בפיה. המשיב מתנגד נחרצות לבקשה; לטענתו מצבה הכלכלי של המבקשת הינו בכי רע וכל התנהלותה נועדה כדי לדחות את הקץ.

ב"כ המשיב חוזר ומונה את איחוריה ומחדליה של המבקשת, לרבות אי תשלום ההוצאות, ע"ס 750 ש"ח, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 19/6/2006. ב"כ המשיב תומך במסקנת בית המשפט כי זה הוא המקרה המתאים להפעלת הסנקציה בדבר מחיקת כתב הגנה. לשיטת המשיב אין למבקשת סיכויי הצלחה בהגנתה אפילו אם יבוטל פסק הדין. 

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ולרבות בתיק בית המשפט קמא, ולאחר שקילת כלל נסיבות העניין ולפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור על פי הרשות שניתנה, עשיתי כן לאחר שניתנה למשיב ההזדמנות להביע עמדתו.

אין ספק ספיקא כי אופן התנהלותה של המבקשת, מסיבות כאלה ואחרות, גרמה לבזבוז זמן שיפוטי ולבזבוז זמנו של המשיב. ראוי לזכור כי עבודת התכנון והביצוע הסתיימו לפני שנים רבות והחשבון, אשר הגיש המשיב, אושר כבר בשנת 2000. מנגד, מעשיה או מחדליה של המבקשת אינם כאלה העולים כדי הפעלת הסנקציה החמורה של מחיקת כתב ההגנה ומן הראוי היה להאריך את המועד, לקיום הצווים המקדמיים, בשנית, תוך "הזהרת" המבקשת.

תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דנה ומסדירה את עניין מחיקת כתבי טענות ולפיה:

ההלכה בענין זה ברורה וחד משמעית; בע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין ומסחר נ' אמיר מרדכי, פ"ד מו(3) 793 , בעמ' 800 - 801, נאמר מפי הש' חשין:

בענייננו אינני מקבל ומאמץ את מסקנת בית המשפט קמא כי התקיימו התנאים והדרישות, לפי הפסיקה, להפעלתה של הסנקציה דנן. אומנם אופן התנהלות המבקשת אינו ראוי, כלל ועיקר, אך אין הוא עולה כדי "פעולה בזדון" או התנהגות המגלה "זלזול חמור" בבית המשפט. אומנם בית המשפט קמא האריך את המועד, לקיום הצווים המקדמיים, והמבקשת לא עמדה במטלה זו ואף לא ביקשה להאריך את המועד אך עדיין לא היה מקום, להגיע למסקנה, לפיה פעלה המבקשת בזדון או בזלזול חמור. במקרה זה ראוי לחזור ולהזכיר כי, הלכה למעשה, קיימה ב"כ המבקשת את הצווים המקדמיים וערכה את התשובות לשאלון וזאת כבר ביום 13/9/2006, כאמור לעיל, ומכאן ברי כי כוונתה לא היתה לפעול בזדון או בזלזול.

לדעתי, בנסיבותיו של תיק זה, מעשה מחיקת כתב ההגנה היה צעד קיצוני מדי. אומנם המבקשת אף איחרה בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין אך ניתן לקבוע כי כלל נסיבותיו של מקרה זה מהוות "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת. בנסיבות האמורות היה מקום למחול למבקשת ולבחון את טענותיה ונימוקיה בבקשה לביטול פסק הדין ולא לשלול את זכויותיה באופן כה נחרץ וסופי. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ולאור הסכמת הצדדים על צמצום הפלוגתאות, כאמור לעיל, נראה, על פניו, כי הגנת המבקשת, ככל שזו מתייחסת לחובתה לשלם למשיב, על תכנון החלק השני של הפרוייקט, אינה הגנת בדים, ויש לבחון, במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, את סיכויי הצלחתה. בירור זה מן הראוי שיתקיים בערכאה השומעת.