פסק-דין בתיק ברע 1003/07

בתאריך 4/4/2004 עבד המבקש כמסגר בשירותיה של החברה המהווה את הנתבעת בתיק העיקרי, כאן משיבה מס' 1, (להלן תיקרא "המסגריה"). המבקש שימש כראש צוות. העבודה בוצעה בתל-אביב במסגרת שיפוץ בית ישן. את שירותיה של המסגריה שכרה חברה בשם צמנטכל הנדסה ובנין (1994) בע"מ. היא תיקרא להלן "החברה".

במועד האמור בפתח ההחלטה, נפגע המבקש בתאונת עבודה באתר המדובר. בתיק אז' 1500/04 של בית משפט קמא, הוא הגיש תובענה כנגד המסגריה והמבטחת שלה בשל נזקי התאונה. המסגריה מצידה הוציאה הודעת צד שלישי כנגד החברה. ביום 5/4/2006 תמה שמיעת הראיות מטעם המבקש ובא-כוחו דאז הכריז כי אלו הם עדיו. במסגרת ראיותיו של המבקש נשמעה עדותו וכן הוגשה מטעמו חוות דעת מקצועית. בית המשפט התעתד לשמוע את ראיות שאר בעלי הדין במועד אחר. בין לבין ולאחר שהחליף את ייצוגו המשפטי, הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה והיה זה בתיק בש"א 5792/06. תכלית הבקשה הינה הוספת החברה, שהינה בגדר צד שלישי, כנתבעת נוספת בתובענה והפיכתה לבעלת דינו.

לאחר קבלת תגובות שאר בעלי הדין החליט היושב לדין, כב' השופט קולה, לדחות הבקשה ושלא להתיר את צירופה של החברה כנתבעת נוספת בתיק. את עיקר טעמו נימק בית המשפט באיחור הרב בהגשת הבקשה, (החלטה זו תיקרא להלן "ההחלטה"). על החלטה זו מבקש התובע רשות לערער.

בטרם מתן החלטתי כאן בבקשה הוריתי לבעלי הדין להגיש טיעוניהם בכתב וגם ביקשתי התייחסותם לאפשרות שבית המשפט יפעל כאן על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, להלן "התקנות". בעלי הדין עשו כמבוקש ועתה עלי להכריע הדין.

בראשית הדברים אני מחליט אכן לפעול בגדרה של תקנה 410 האמורה, דהיינו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה. משלב זה עובר המבקש לסטאטוס של מערער וחבריו להתדיינות להיות "משיבים".

במסגרת טיעוניהם מעלים בפני ב"כ בעלי הדין את ההלכות הידועות בשאלת תיקון כתבי טענות, את המבחנים שיש להפעיל לצורך בחינת בקשה מעין זו כשהכל נסמכים כמובן על תקנה 92 לתקנות ולפרשנות שניתנה לה וזאת גם תוך זיקה להוראת תקנה 149(ב) לתקנות, שהרי הליכי קדם המשפט כאן הסתיימו זה מכבר. כ"א מבעלי הדין מבקש לבסס את עמדתו, כנגד זו של חברו, על אותן הלכות תוך ניסיון להצביע על התאמה ביניהן. הכללים העקרוניים בסוגיות אלו ידועים אלא שיישומם תלוי בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. בעניננו למשל ל"זכותו" של המבקש יכולה לעמוד העובדה שהחברה אינה "אורח" חדש בתובענה שהרי היא נוטלת בה חלק מלכתחילה כצד שלישי וכן העובדה שאם תידחה הבקשה ולאחר מכן יקבע כי התגמולים שקיבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי מכסים את כל נזקיו, כי אז ובהעדר "צד שלישי חייב", הוא לא יוכל להנות מההסדר הקבוע בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. מאידך פועלת לחובת המערער העובדה שהוא איחר, איחר מאוד, בהגשת הבקשה שהרי זו הוגשה לאחר שהוא כבר סיים הבאת ראיותיו ולא שמענו מפיו כל הסבר, אף לא קלוש, לפשר  האיחור בהגשת הבקשה. ברי כי שינוי ביצוג המשפטי אינו יכול לשמש הצדקה לכך.

לאחר שקלא וטריא במחלוקת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעם הבא, השונה מקודמיו. כפי שכבר נאמר הסמכות להתיר תיקון בכתב טענות מוקנית לבית המשפט על פי תקנה 92 לתקנות וזו מדגישה כי תכליתה היא "להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". בחינת הבקשה הנוכחית מגלה שאין בהתרת התיקון המבוקש כדי לסייע בבירור מחלוקת כלשהי בין בעלי הדין הרלבנטיים מאחר והבקשה אינה מצביעה כלל על קיומה של כזאת.

במה דברים אמורים? בכתב התביעה המקורי שהוגש, מתוך עדותו של המערער בבית המשפט ותצהיר עדותו הראשית, ומתוך חוות דעת המומחה שהוגשה כראיה מטעמו, לא מועלית ולא מושמעת כל טענה בעלת פן עובדתי שתצביע על עוולה כלשהי המיוחסת על ידי המערער לחברה. כל חיציו של המערער, שהיה ראש צוות במקום מטעם המסגריה, מכוונים אך ורק נגדה, נגד המסגריה. בבקשת התיקון שהגיש המערער ויותר מכך בתצהירו שצורף לבקשה, אין כל טענה עובדתית נגד החברה אשר תוכל לבסס, או להצביע ולו לכאורה, על קיומה בידו של עילת תביעה כנגד החברה. למעלה מן הצורך נפנה לתקנה 92 הנ"ל המחייבת בעל דין המבקש תיקון כתב טענות, לפרט בבקשתו את מהות התיקון המבוקש ולצרף אליה תצהיר לאימות העובדות שביסוד הבקשה. בעניננו אין בבקשה ולו טענה עובדתית אחת אשר תוכל להצביע על אחריותה של החברה. גם תצהירו סתמי לחלוטין ואין בו כל טענה או עובדה שיש בה כדי להצביע על חבותה של החברה כלפיו. כדי לסבר את האוזן נציין כי על פי גירסתו של המערער ארעה התאונה כאשר הוא ועמו פועל נוסף עסקו, במסגרת המסגריה, בהתקנת וחיבור פרופיל ברזל לעמוד כלשהו וזה נשמט מאחיזתו של המערער ופגע בידו. על מנת להדגיש את ריקנותו של התצהיר נביאו להלן בשלמותו. וכך מצהיר המערער:

כאמור המערער אינו מעלה בבקשתו כל שאלה שנויה במחלוקת, בינו לבין החברה וגם תצהירו אינו מצביע על עובדה כלשהי שתגלה מחלוקת כזו ולפיכך וממילא אין בהתרת התיקון כדי להכריע בשאלה כלשהי ש"באמת" שנויה במחלוקת בין בעלי דין אלה. כדי להדגיש האמור לעיל נסביר שאילו היה מגיש המערער תובענה עצמאית כנגד החברה, שאינה מעסיקתו, על פי העובדות ובנסיבות שבפנינו, היה דינה של זו דחיה על הסף בהעדר עילת תביעה (ראה תקנה 100(1) לתקנות) ואין לך, כך נראה לי, הוכחה ניצחת לכך יותר מזו כי אין בבקשה כדי להצביע על שאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין. נמצא לנו איפוא כי בנסיבות אלה ברור שאין לשנות את החלטתו של בית המשפט קמא ואין להתיר את תיקון כתב התביעה וכי דין הערעור דחייה.

אני מורה איפוא על דחייתו של הערעור. אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הערעור שנקבעים בזאת לסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תעביר העתקים מפסק דין זה לב"כ בעלי הדין.