פסק-דין בתיק א 9372/05

התובעת טוענת כי היתה בעלת רכב דייהו שנת ייצור 1994, מס' 82620071, שהתקלקל בחודש ספטמבר 2003. הנתבע 1 הציג עצמו כבעל מוסך בכפר ג'ת וקיבל לידו את הרכב לצורך תיקונו, כנגד סך של 1,700 ש"ח שקיבל. משהימים עברו והרכב לא הוחזר, טען שלא ניתן לתקן את הרכב וכי מצא קונה המוכן לקנותו בסכום של 15,000 ש"ח, ללא המערכת המותקנת בתוכו. התובעת סיכמה עם הנתבע שיבוא עם הקונה אך הנתבע לא בא, ולאחר כחודשיים של טלפונים, פנתה התובעת בתלונה למשטרה בגין חשד לגניבת הרכב. המשטרה המליצה שתפנה למשרד הרישוי להוריד את הרכב מהכביש. התובעת פנתה למשרד הרישוי וגילתה להפתעתה שהרכב הועבר לבעלות אדם אחר במשרד הדואר. לפיכך, תובעת התובעת, הנתבע ומהנתבעת שביצעה את העברת הבעלות, 23,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי ביצעה את העברת הבעלות כדין, על פי יפוי כוח שהוצג לה מטעם התובעת.

התביעה הוגשה ונוהלה בסדר דין מהיר, ובהעדר חשיבות ציבורית או מיוחדת, פסק הדין ינומק בקצרה לפי תקנה 214טז.

אני מאמין לגירסת התובעת, לפיה נגנב ממנה הרכב בדרך זו. גירסתה לא נסתרה בחקירתה הנגדית, ואף שבכתב התביעה, שהוא גם תצהירה, לא פורטו הדברים לגמרי, היא השלימה זאת בחקירה הנגדית. הרכב אכן נגנב ממנה על ידי הנתבע (שכנגדו כבר ניתן פסק דין). השאלה היא אחריותה של הנתבעת.

התובעת ידעה, כבר מכתב ההגנה, מי קיבל את הרכב, מה שמו, מה כתובתו ומה מספר זהותו. מאחר שהיא מכרה את הרכב, והרכב נגנב ממנה, היה בידה לתבוע את מי שמחזיק ברכב, שהרי בהנחה שהוא לא קנה את הרכב בתנאי תקנת השוק, הוא לא זכה לבעלות ברכב, והרכב נותר של התובעת. יתר על כן, לתובעת נמסרו פרטי מיופה הכוח שהתיימר להעביר בשמה את הבעלות ברכב. לתובעת יש גם זכות תביעה כנגד מיופה הכוח לכאורה שהציג לטענתה מצג שווא כאילו הוא מיופה כוחה, כאשר היא לא מינתה אותו. אני דוחה את טענת התובעת, בתשובה לשאלה, שהסיבה שהיא לא תבעה את שני אלה היא שאין לה קשר ישיר לשני אלה. אכן, קשר חוזי היה לתובעת רק עם הנתבע, אבל הדבר לא הפריע לה לתבוע את הנתבעת, שאיתה אין לה שום קשר חוזי. זה טבעה של תביעת נזיקין, שהיא מוגשת לא נגד מי שנמצא בקשר חוזי עם התובעת אלא כנגד מי שגרם לתובעת נזק. התובעת לא נהגה כראוי כאשר הגישה את תביעתה רק נגד הנתבע והנתבעת ולא נגד המחזיק ברכב ומי שהתיימר להיות מיופה כוחה. אין ספק שהנתבעת לא גנבה מהתובעת את הרכב. כל מה שנטען כלפיה הוא שבמעשיה ובמחדליה היא לא מנעה את גניבת הרכב והעברתו לאדם אחר. יש לערוך איפוא חשבון בין הצדדים, בכמה אחראי כל גורם לנזק. הגנב הוא האחראי הראשי ומי שהציג עצמו כמיופה כוח נראה לי כאחראי ביחד ולחוד עימו ב-75%. לגבי אחריותו של המחזיק ברכב אין לדעת, שמא קנה בתנאי תקנת השוק. מכל מקום, אחריותה של הנתבעת אינה יכולה לעלות על 10%-15% כמי שלא מנעה את העברת הבעלות. אחריות זו אינה חבות ביחד ולחוד, משום שהנתבעת והגנב לא גרמו אותו נזק.

מטעם הנתבעת העידה ורד גזית, שהציגה עצמה כמנהלת סניף הדואר ואחראית על האשנבאיות. בחקירה הסתבר שהיא אינה מנהלת הסניף. העדה מטעם הנתבעת לא ידעה לומר מי טיפל בהעברה, ואם עבדה באותו יום, ואם זו היתה היא או מישהי אחרת. זאת, למרות שיש חתימה של אשנבאי. בתשובותיה בחקירה הנגדית עולה שניתן לברר מי עבד באותו יום, אלא שהעדה לא בדקה זאת. איני מקבל את טענת הנתבעת כאילו ממילא אין לצפות שהאשנבאית, העוסקת ב- 30 העברות ביום, תזכור את המקרה. אפשר שתזכור ואפשר שלא, ואפשר שאאמין לה שהיא זוכרת ואפשר שלא. איני מקבל את הטענה שחזקה על האשנבאית שפעלה כראוי, ואם כתוב בטופס שהיא ראתה את תעודת הזהות של המוכרת, שהיא אכן ראתה אותה. הטופס לא מולא כראוי, ולא מולאו בו הרובריקות המתאימות כדי לומר אם הוצג יפוי כוח למכירה, חתום על ידי עו"ד/רו"ח ששמו לא נרשם, או תעודת זהות של המוכר. במקום זה נעשה קשקוש בסביבה הקרובה של האפשרויות האלה, על פני כל האפשרויות, וכך גם בצד הקונה. אין לדעת מהטופס אם משני הצדדים היה מיופה כוח או רק מצד המוכרת, ומה היה שמו של מיופה הכוח של הקונה. אפילו אם היתה חזקה שהטפסים מולאו כראוי, היא אינה קיימת במקרה זה שבו הטופס על פניו לא מולא כראוי. בנסיבות אלה, אל מול עדות מעורפלת ובלתי אישית של העדה מטעם הנתבעת, הנסמכת בעיקר על הנחתה שהכל נעשה כראוי, עומדת הכחשתה של התובעת שנתנה למאן דהוא יפוי כוח. היא לא נשאלה כלל בחקירה הנגדית אם נתנה למישהו את תעודת הזהות שלה, למרות שנשאלו שאלות רחוקות בהרבה מהשאלות במחלוקת, ומכאן שאין חולק שהתובעת לא נתנה את תעודת הזהות שלה. לפיכך, אני קובע כי תעודת הזהות של התובעת לא הוצגה בפני האשנבאית בעת העברת הבעלות, ופעולתה של הנתבעת בהעברת הבעלות נעשתה שלא על פי ההוראות והנוהל שלפיהם היא אמורה לפעול, ולא כדין.

ואולם, למרות קביעתי כי הנתבעת נהגה שלא כראוי, אין היא חייבת לשלם לתובעת דבר, מן הטעמים הבאים:

א.       התובעת לא הוכיחה במידה מספקת את שווי הרכב ושווי המערכת שבתוכו. אין די באמירה כללית בכתב התביעה, ויש להוכיח זאת. אין לי אפילו כלים כדי לקבוע את הערך לפי אומדנא דדייני. על כן, בהעדר ראיות מספיקות לנזק, דין התביעה להידחות .

ב.       העברת הבעלות כשלעצמה, לא גרמה את הנזק. על פי הדין, גם אם הרכב רשום על שמו של אדם אחר, שאינו בעליו האמיתי, אין הוא נעשה בעליו עקב כך. הרכב נגנב עוד קודם לכן. הוא נגנב על ידי הנתבע כאשר לא החזיר את הרכב, והעביר אותו לאחר. כל זה קרה עוד לפני שחצו את מפתנו של סניף הדואר. כלומר, העברת החזקה קדמה לפעולת הנתבעת והעברת הבעלות במשרד הרישוי לא שינתה את הקנין. אילו היתה נתבעת פועלת כראוי, ולא מאפשרת העברת בעלות אלא כנגד הצגת תעודת הזהות של התובעת, היתה נמנעת העברת הבעלות הפורמלית למר לובטין, אך הרכב היה נותר בידי מי שגנב אותו. נכון, שבמקרה זה היתה התובעת יכולה להורידו מהכביש, אבל עולה מן הראיות שהרכב כבר לא היה בידי הנתבע אלא בידי גדיאל מיופה הכוח כביכול, כך שאם הנתבע מכר אותו, כבר הושלמה המכירה.

על כן, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ו (25 במאי 2006) בהעדר הצדדים.