פסק-דין בתיק א 90545/98

  התובעת הנה קרן סטטוטורית אשר הוקמה מכוח סעיף 10 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים , התשל"ה - 1975 (להלן "החוק"). סמכויותיה וחובותיה קבועות בסעיף 12 שבחוק , ובין היעתר תשלום פיצויים לנפגע תאונת דרכים על פי הגדרתה בחוק הנ"ל ושיאן בידו להיפרע פיצויים ממבטח בשל העובדה כי לנוהג ברכב שפגע בו לא היה ביטוח תקף בזמן התאונה .

 על פי סעיף 9 לחוק זכאית הקרן לחזור על מי שגרם את הנזק בתביעה להשבת הסכומים אותם שילמה לנפגע .

   התובעת טוענת בכתב התביעה שלה כי ביום 3/12/86 נהג הנתבע ברכב , מבלי שהיה לו כיסוי ביטוחי תקף. במהלך הנסיעה אירעה תאונת דרכים אשר במהלכה נפגע ונחבל הנוסע ליאור אילן (להלן "הנפגע") ,, אשר ישב על האופנוע מאחורי הנתבע , ונגרמו לו נזקי גוף .

 התובעת גם טוענת כי ביום 7/12/93 פיצתה היא את הנפגע הנ"ל , בהתאם לחובתה הקבועה בסעיף 12 לחוק .

  מכאן התביעה אשר בפני

הנתבע התגונן במספר טענות ובין היתר טוען הוא כי  אין לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה , וכי הסמכות המקומית והעניינית לדון בתביעה היא לבית המשפט השלום בירושלים. כן טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה עקב התיישנות. כן טען הנתבע כי אין יריבות בין התובעת לבינו יען כי  הוא כן החזיק בביטוח תקף ביום התאונה , על פי פוליסת  בת תוקף שהונפקה לו ע"י חברת הביטוח מנורה . עקב כך טוען הנתבע, לא היתה התובעת חייבת לשלם פיצוי לנפגע , על פי סעיף 12 לחוק , וכי היא שילמה כמתנדבת.  טענה נוספת בפי הנתבע היא כי הסכום אותו שילמה הנתבעת מופרז ומוגזם, וזה שולם ע"י התובעת מבלי שניתנה לנתבע הזדמנות להעמיד אותה על טעותה. טענתו האחרונה של הנתבע היא כי אין הוא חייב לשלם הפרשי הצמדה וריבית  למשך 13 שנים בהן ישבה התובעת ולא עשתה דבר כדי לתבוע את הנתבע .

 יצוין כבר בפתח הדברים כי שתי הטענות בדבר חוסר סמוכת מקומית והתיישנות נדונו בנפרד , וכב' השופט מארי שנהב , בהחלטה מיום 13/3/05 דחה את שתי הטענות .

 קצפו של הנתבע יצא גם על תביעתה של התובעת לחייבו גם בהפרשי הצמדה וריבית, בטענה כי עברו  13 שנים מיום אירוע התאונה ועד להגשת התביעה , וטוען שאין לחייבו בגין מחדלה זה של התובעת בהפרשי הצמדה וריבית.

 יצוין כבר עתה כי טענה זו שלובה  ואוחזת בטענת הנתבע בדבר התיישנות התביעה . שכן אם היתה מתקבלת טענתו של הנתבע כי תביעתה של קרנית מתיישנת תוך שבע שנים מיום אירוע התאונה , כי אז נכונה טענתו כי התביעה הוגשה 13 שנים , או 12 שנים ממועד קום עילת התביעה , ואזי יש הגיון בטענתו כי על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה 1961 , רשאי בית המשפט שלא לחייבו בריבית והצמדה מיום קום עילת התביעה .

 אולם מאחר ובית המשפט כבר קבע כי מועד עילת התביעה של התובעת הנו מועד התשלום לנפגע , ומאחר ועל פי כתב התביעה התובעת שילמה לנפגע את הפיצוי ביום 7/12/93 , והתביעה הוגשה ביום 9/9/98 , כי אז בין יום התשלום לנפגע  ובין הגשת התביעה עברו בסך הכל ארבע שנים ותשעה חודשים , ולא 13 שנים כפי שהנתבע טוען .

 יחד עם זאת בית המשפט אינו מחויב לפסוק באופן אוטומטי ריבית והצמדה על סכום שפסק לטובת התובע. הנה סעיף 2 לחוק -

                     2. הסמכות לפסוק ריבית

רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו.  

 ובאשר למועד  לגביו יפסקו הריבית וההצמדה , נקבע בסעיף 5 לחוק -

5. תקופת הריבית וריבית פיגורים  

(א)   תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה - או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טרחה של עורך דין - מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

     אם כן רישא לסעיף, 5א' קובע שפסיקת הריבית תהיה מיום הגשת התביעה ( כעדיפות ראשונה ) או מיום אחר החל מיום היווצרות עילת התביעה .

  בית המשפט ישתמש בסמכויות שניתנו לו בסעיפים 2, ו-5 לחוק על פי נסיבות הענין ולפי התנהגות הצדדים .

    כך שטענתו של הנתבע כי אין לפסוק ריבית והצמדה במשך 13 שנים איננה טרוניה כנגד דבר שבית המשפט עושה אותו כמובן מאליו, וראשי הוא לקבוע מועדים אחרים לפסיקת הריבית.

המחלוקת המרכזית בין הצדדים בתיק זה הנה השאלה אם אכן קמה עילת תביעה של הניזוק  הנפגע מר ליאור אילן כנגד התובעת על פי סעיף 12 לחוק. קרי האם אכן הנתבע נהג ברכב בו נפגע הנפגע, בלי שיהיה בידו ביטוח תקף המכסה את המקרה .

   התובעת טוענת מפי עדת התביעה גב' סהאם אבו קאעוד כי בדקה את המקרה לפי אמות המידה של הבדיקה שהיא עושה עם כל פניה של נפגע . התובעת הגישה כראיה מטעמה את מכתב התשובה של חברת הביטוח מנורה שהנתבע טוען כי היה מבוטח אצלה , ובו הודעה  כי היא דוחה את טענת הנתבע כי היה לו ביטוח תקף , שכן התאונה אירעה ביום 3/12/86 ואילו הביטוח שולם אחרי אירוע התאונה . מנורה טענה כי הפוליסה שולמה אחרי אירוע התאונה ומכאן שאינה מכסה אותה .