פסק-דין בתיק א 90135/98

תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975.

בהתאם לגרסת התובע  הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 29.12.96 שעה 13:00 בעת שנהג על קטנוע בדרך הטייסים תל אביב הגיחה מימינו מכונית, שגרמה לו להסיט את כלי הרכב בו נהג, הקטנוע החליק, התובע הועף באוויר ונחבט בחוזקה באספלט הכביש. בהתאם לאותה גרסה ישבה אחותו של התובע, העדה אתי בן דוד (להלן: "האחות") כנוסע נוסף מאחוריו. אף האחות - על פי הטענה - נפלה מהקטנוע ונחבלה (להלן: "התאונה"). בגדר הסכם פשרה, שהושג בין הנתבעת - המבטחת לבין האחות שולם לאחרונה ביום 8.1.98 פיצוי בסך 13,500 ש"ח על הפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מהתאונה.

יחד עם זאת , בשלב מסוים התעורר חשדה של המבטחת כי התאונה לא ארעה כלל ולכן הגישה על כך תלונה במשטרת ישראל. בתביעה שבפני כופרת המבטחת בארוע התאונה.

הדיון בתיק זה נמשך מספר שנים לאור העובדה, שנגד התובע ונגד האחות הוגש כתב אישום המייחס לשניים עבירות של קבלת דבר במרמה  (נגד האחות) וניסיון  לקבלת דבר במרמה ושיבוש הליכי משפט נגד התובע. בהתאם לעסקת טעון שהושגה בין הנאשמים לבין המדינה הודו השניים בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן כך שההודאה הינה על ניסיון והוצאת כספים העולים בשיעור ניכר על המגיע להם בגין התאונה אך אין בכתב האישום המתוקן התייחסות לעצם קרות התאונה. בהתאם לגזר דינו של בית משפט זה מיום 6.11.03 הורשעו התובע והאחות בעבירות בהן הודו והאחות אף חויבה להחזיר לחברת הביטוח את מלוא הפיצוי ששולם לה.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות אין כל ספק כי המסקנה המתבקשת מהם הינה, שהתאונה לא ארעה כלל וכי התובע והאחות פנו לקבלת פיצויים והעידו על תאונת דרכים שלא קרתה מעולם. ואנמק:

1.         מטעם התביעה העיד התובע בלבד. למרות שאך טבעי היה שגם האחות תעיד מטעם התובע, על קרות התאונה ונסיבותיה, הוא נמנע מהבאתה לעדות והיא הובאה, רק לאחר שהוצא נגדה צו הבאה, מטעם הנתבעות. כפי שעוד יובהר להלן מתברר כי לא בכדי נמנע התובע מהבאת האחות לעדות, שכן התגלו סתירות פנמיות רבות בעדותה וכן התגלו סתירות בהשוואה בין עדות התובע לבין עדותה. אולם בשלב זה יאמר כי די בעצם הימנעות מהבאת עדות של עד חיוני כל כך והעובדה שהתובע הסתפק בעדותו שלו למרות שהיה עד ראייה נוסף לקרות התאונה, כדי להחליש ולעורר ספק אשר למהימנות עדותו.

2.         בהתאם לסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית של התובע התאונה ארעה בשעה 13:00 כאשר הקטנוע התהפך ומעוצמת הפגיעה נגרמו לתובע חבלות חמורות ונזקי גוף קשים (בהתאם לחוות דעתו של ד"ר ולנטין ז'יטלני, שמונה על ידי בית המשפט התובע לוקה בנכות צמיתה בשיעור של 10% על הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני). בהתאם לסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית:

" ממקום התאונה הובהלתי אל חדר המיון בבית החולים

איכילובבתל אביב שם עברתי סדרה של בדיקות..."

(הדגשה שלי ש.א.)

בחקירתו הנגדית של התובע התגלתה גרסה חדשה, שאין לה זכר בתצהיר עדותו הראשית ואף עומדת בניגוד לאמור בו. בחקירה הנגדית סיפר התובע כי לאחר התאונה "אתה לא מרגיש..." (עמ' 5 שורה 35 לפרוטוקול) ועל כן הוא והאחות המשיכו לנסוע לבית אימם שבקרית שלום (עמ' 5 שורות 35-36 לפרוטוקול). תאור דרמטי של התאונה, כפי שבא לידי ביטוי בסעיפים 4-5 לתצהיר עדותו של התובע, אינו עומד בקנה אחד עם עדותו בבית המשפט על כך שברגע התאונה לא הרגיש כאב ועל כן המשיך בנסיעה לבית אימו. ואם לא די בכך הרי שבולטת הסתירה בין התצהיר לבין העדות בבית המשפט כאשר בתצהיר נאמר שממקום התאונה הובהל התובע לבית חולים איכילוב בעוד שבעדותו סיפר כי נסע לבית אימו:

"נסעתי לאמא שלי, הורדתי את אחותי שם, התכוונתי לנסוע ולהמשיך את הסידורים שלי ולהחזיר לאחי את האופנוע, החלטתי שיש לי כאבים יותר מידי חזקים, נסעתי לכיוון בית חולים איכילוב"

         (עמ' 6 שורות 11-13 לפרוטוקול)

3.         כפי העולה מתעודות חדר המיון של בית חולים איכילוב המתייחסת לתובע ולאחות, שניהם הגיעו לבית החולים באותה שעה - כשעתיים לאחר התאונה הנטענת על ידם, התובע התקבל בשעה 14:56 (נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית)והאחות התקבלה בשעה 14:58 (מוצג ת/6). באופן תמוה דרכיהם של השניים  בבית החולים לא נפגשו - כך לטענתם.

לפי גרסת התובע:

אם רשום, על פי תעודות חדר המיון, כי הוא והאחות הגיעו באותה השעה לבית החולים איכילוב הרי שזה טעות או שאחותו באה אחריו והוא לא ידע על כך (נ/ 4 , עמ' 5 שורות 5-7). לעומת זאת בעדותו בבית המשפט, כפי שצוטט לעיל, הוא השאיר את אחותו אצל האמא ונסע לבית החולים. בחקירתו במשטרה (מוצג נ/ 4) העיד התובע כי שהה אצל אימו, ביחד עם האחות, כרבע שעה ואחר כך נסע במונית לבית החולים בעוד שהאחות נשארה אצל האם (עמ' 2 לנ/ 4 שורות 22-28). לגרסתו, באותה עדות, אחותו נסעה לבית החולים באותו יום בשעות אחר הצהרים או הערב.  גרסה זו אינה מתיישבת, כמובן, עם רישומי בית החולים על כך ששני האחים הגיעו באותה השעה לחדר המיון. גרסת התובע בנ/ 4 הינה דבר והיפוכו: מצד אחד מעיד התובע כי אחותו נסעה לבית החולים בשעות אחר הצהרים או הערב מנגד העיד כי לא יכול להיות שרשום ששניהם הגיעו לבית החולים באותה שעה ואם כך רשום בתעודות חדר המיון הרי שדרכיהם בבית החולים לא נפגשו, כך!

יתר על כן, עדותו של התובע כי במקום להמשיך מבית האם לסידורים נסע לכיוון בית החולים, כמצוטט לעיל, אינה מתיישבת עם גרסתו במשטרה על כך שנסע לבית החולים במונית.

לפי גרסת האחות:

האחות סיפקה, בהזדמנויות שונות, שלל גרסאות בכל הנוגע למועד בו הגיעה לבית החולים איכילוב. בחקירתה בבית המשפט העידה כי מיד לאחר התאונה הלכה לבית חולים איכילוב כדי לקבל טיפול רפואי (עמ' 38 שורות 1-2). גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהתאונה ארעה בשעה 13:00 ובהתאם לרישום חדר המיון האחות התייצבה שם בשעה 14:58. גרסתה זו אף אינה מתיישבת עם גרסת התובע שהעיד כי השאיר את האחות בבית האם וגרוע מכך היא אינה מתיישבת עם הגרסאות האחרות שנתנה האחות במהלך חקירותיה במשטרה. בחקירתה מיום 24.10.99 (מוצג נ/ 14) העידה האחות כי שהתה אצל אמה עד השעה 17:00 - 18:00 ביום התאונה, אחר כך נסעה הביתה במונית ולאחר מכן, והיא אינה זוכרת אם באותו יום בשעות הערב או למחרת בבוקר, הלכה לבית חולים איכילוב (עמ' 5 לעדות שורות 17-23). בעדות נוספת שנתנה האחות במשטרה מיום 19.1.2000 (מוצג נ/ 10) משעומתה עם השאלה הכיצד יתכן שתעודות חדר המיון שלה ושל אחיה הינן בהפרש של שתי דקות השיבה: