1. תביעה למתן סעד הצהרתי, על פיו התובעים, בעל ואישה (להלן: "ליסט"), הינם בעלי הזכויות היחידים בדירה ברחוב האלונים 3 בקרית חיים, הידועה גם כחלקת משנה 53/3, גוש 11571 (להלן: "הדירה"), ולמתן הוראות למחיקת הערות האזהרה הרשומות ביחס לדירה, הן לטובת הנתבע מס' 1 (להלן: "הבנק") והן לטובת הנתבע מס' 3 (להלן: "שווץ").
הבנק עוסק במתן הלוואות מובטחות במשכנתא, ורשומה לטובתו הערת אזהרה ביחס לדירה בגין הלוואה בסך 280,000 ש"ח אשר ניתנה לשווץ ולנתבע מס' 4 (להלן: "פיינר"). הנתבע 2 (להלן: "כונס הנכסים"), מונה ככונס נכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון, והחל לפעול לפינוי ליסט מן הדירה ולמכירתה. ליסט מבקשים למנוע המשך קיומם של הליכים אלה.
מטעמם של הבנק וכונס הנכסים הוגשה תביעה שכנגד, בה מבוקש להורות לליסט לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה לכונס, ולאפשר לו את המשך הליכי מימוש הנכס. תביעת הבנק וכונס הנכסים מבוססת על הסכם מיום 7.12.00 למכירת הדירה שנחתם בין ליסט לבין שווץ. לטענתם דירה זו היוותה בטוחה בעת מתן ההלוואה לשווץ ופיינר, לצורך מימון חלקי של רכישת הדירה מליסט.
מטעם שווץ ופיינר, הוגשה תביעה שכנגד בה נדרש פינויה של הדירה וחיובם של ליסט בתשלום דמי שכירות אשר טרם שולמו, כמו גם פיצויים בגין איחור בפינוי הדירה, פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות, ותשלום מיסי עירייה.
הנתבע מס' 5 (להלן: עו"ד פורס) בתביעה שהוגשה על ידי ליסט, הינו עו"ד שערך את ההסכם למכירת הדירה. הוא גם ערך מסמכים נילווים בקשר לעסקת המכר. מאוחר יותר נערך על ידו חוזה שכירות בין ליסט לבין שווץ ביחס לדירה הנדונה.
2. הצדדים לסכסוך זה הציגו גרסאות שונות להתרחשויות אשר הובילו למצב הנוכחי. יש לציין, כי הפערים העובדתיים בין גרסה לגרסה רחבים ביותר, והן אף לוו בטענות הדדיות בדבר מרמה, הטעייה והצגת מצגים שקריים.
השאלה העובדתית העומדת בבסיסו של הליך זה הינה, האם ליסט התחייבו למכור את דירתם לשווץ. ליסט טוענים, כי מעולם לא דובר על מכירת הדירה, ולא היתה להם כל כוונה לעשות כן, אלא רק להעמידה כבטוחה לצורך קבלת הלוואה מפיינר. לטענתם, החתמתם על הסכם המכר - כמו גם על הסכם השכירות שנחתם מאוחר יותר - נעשתה במרמה. מן הצד השני נטען, בקליפת האגוז, כי ליסט אכן מכרו את דירתם לשווץ, והמשיכו לגור בה כשוכרים. לאור הסכם המכר ומכוחו, קיבלו שווץ ופיינר הלוואה מן הבנק, תוך מישכון זכויותיהם להבטחת החזר ההלוואה. מאחר ולא עמדו בתשלומים, טוען הבנק, כי עומדת לו הזכות לממש את המשכון.
עולה מכך, כי המענה למחלוקת בנוגע למכירת הדירה, הוא אשר יכריע את גורל תביעותיהם ההדדיות של הצדדים. לצורך זה יש תחילה להציג את גרסאות המעורבים בענין.
גרסאות ליסט מבחינה עובדתית
3. ראשית דבר, יש להדגיש כבר עתה, כי גרסתם של ליסט בנוגע להשתלשלות העניינים לא היתה אחידה. גרסתם הובאה לראשונה במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 9549/03), אולם ישנם הבדלים בין גרסה זו לבין הגרסה אשר הוצגה על ידם מאוחר יותר בתצהירי העדות הראשית. מסתבר, שקיימים גם הבדלים בין שתי הגרסאות הנ"ל לבין תשובותיהם במסגרת החקירה הנגדית.
במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על הבנק להמשיך בהליכי מימוש הדירה קיבלה גרסת ליסט ביטוי בתצהירו של שלמה ליסט (להלן: "שלמה"), כדלקמן:
בני הזוג ליסט נקלעו בשנת 2000 לקשיים כספיים בעקבות נסיבות כאלה ואחרות, וביקשו לקחת הלוואה על מנת לפרוע את חובותיהם. לשם כך פנו לחברה בשם "אבגד בע"מ" העוסקת במתן הלוואות, ומשם הופנו (על ידי אדם בשם לוי) לחברה אחרת בשם "שף נכסים". לאחר שקבלת הלוואה באמצעות אדם בשם אברהם משף נכסים, לא יצאה אל הפועל, וניתנה להם "הלוואה ראשונית" בלבד על סך 10,000 ש"ח, הופנו ליסט אל פיינר. לטענת ליסט, גם פיינר עסק במתן הלוואות, וניאות להלוות להם סך של 100,000 ש"ח, שאותו הם התחייבו להחזיר בתשלומים חודשיים של 1,000 ש"ח במשך 10 שנים. כן נטען, שלצורך הבטחת עמידתם בתשלומים אלה, הם שיעבדו את דירתם לטובתו.
למרות שליסט רכשו את הדירה כבר בשנת 1980, טרם הוסדר רישום זכויותיהם באותם ימים. על מנת לאפשר את רישום השעבוד, פנו ליסט - בהנחיית פיינר ובליוויו - לעו"ד פורס, ובהיותם במשרדו, הוחתמו על מסמכים שונים ונאמר להם, על ידי פיינר ופורס, כי מסמכים אלה דרושים לצורך הסדרת הרישום. רישום זכויות החכירה על שמם אכן הוסדר בטיפולו של עו"ד פורס ביום 21.11.00.
לאחר שהוסדר רישום הזכויות, הזמין פיינר את ליסט אל לשכת רשם המקרקעין בחיפה, ושם החתימם על מסמכים אשר נועדו לטענתו, לרישום השעבוד על הדירה. משנרשמה משכנתא לטובת פיינר, נמסר לליסט סכום של 9,000$ במזומן, אשר היוו חלק מסכום ההלוואה. שטר המשכנתא נחתם ביום 24.12.00, ונועד לכאורה להבטחת הלוואה בסך 131,500 ש"ח, למרות שלא זה היה גובהה האמיתי של ההלוואה שהוסכם עליה, וסכום כזה מעולם לא הועבר לידיהם.
שלמה מתאר בתצהירו, כיצד בשלב מאוחר יותר (ללא ציון של יום מדויק), לקחו אותו פיינר ולוי לסניף הבנק בו יש לליסט חשבון. נאמר לשלמה, כי יתרת ההלוואה תופקד בחשבונו, וכי מתוך סכום זה עליו לשלם את שכר טרחתו של עו"ד פורס בסך 28,000 ש"ח, את שכר טרחתו של המתווך מאבגד, את החזר ההלוואה הראשונית שהתקבלה משף נכסים בסך 10,000 ש"ח, וכן סך של 9,000$ אשר נמסרו כבר לשלמה. באותו מעמד מסרו לו פיינר ולוי שני שיקים על סך 50,000 ש"ח כל אחד, והורו לו למשוך מחשבונו 64,000 ש"ח ולמסרם להם.
לאחר מכן החלו ליסט להשיב את ההלוואה לפיינר, באמצעות הפקדת כספים לחשבונות בנק אשר פרטיהם נמסרו להם על ידי פיינר. החל מינואר שנת 2001 ועד לנובמבר אותה שנה, שילמו ליסט לפיינר על פי דרישתו, כ- 2,500 ש"ח לחודש. תשלומים אלה הכבידו עליהם ביותר, ועל כן פנו לפיינר וביקשו להקטינם, ובשלב זה חשף בפניהם פיינר לראשונה, כי קיים חוב כספי לבנק. לאחר איומים, כי דירתם תימכר, ולחץ שהופעל עליהם מצד פיינר, מסרו לו ליסט סכום נוסף של 7,600 ש"ח בינואר 2002, אשר התקבל לידיהם ממכירת מכוניתם. בהמשך, הוסיפו להפקיד תשלומים בסך של כ- 2,000 ש"ח כל אחד, עד לחודש נובמבר 2002. בשלב מאוחר יותר, קיבלו ליסט הודעה על פינוי דירתם, המופנית לשווץ ופיינר.
במסגרת תצהיר זה, ביקשו ליסט להבהיר באופן חד משמעי, כי מעולם לא מכרו את דירתם, לא לשווץ ולא לאדם אחר, וכי אף לא נפגשו עם שווץ ואינם יודעים מי הוא. עם זאת, הודו ליסט כי חתמו על הסכם המכר, וכי הוחתמו עליו על ידי פיינר במשרדו של עו"ד פורס, לאחר שהוסבר להם שמדובר בביטחון לצורך ההלוואה, וכי לא ייעשה במסמך שימוש במידה וההלוואה תוחזר. לשני הצדדים היה ברור, כך לגישת ליסט, כי אין כוונה לבצע עסקה למכירת הדירה. בכל מקרה, לדברי ליסט, הסכם המכר נחתם רק לאחר חתימת שטר המשכנתא, ומשמעות הדבר היא שהתאריך המופיע על הסכם המכר
(7.12.00) אינו נכון, ומולא רק לאחר שנחתם על ידי ליסט.
עוד הוצהר, כי ליסט מעולם לא קיבלו סך של 280,000 ש"ח מבנק לאומי למשכנתאות, או כל תמורה אחרת בגין מכירת הדירה. כמו כן, החתימות המופיעות על כתב ההתחייבות, (הכולל, בין היתר, הסכמה למישכון זכויותיו החוזיות של שווץ) אינן חתימותיהם של שלמה וחנה.