1. התובע הינו יליד 20.10.78, הגיש תביעה זו לפיצויים על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 08.06.02, שעה שביצע סקי מים בעזרת סירת סקי מים שמספרה 50159 (להלן: "הסירה"), אשר שייכת לנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), והמבוטחת אצל נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), בפוליסה לביטוח כלי שיט, שמספרה 80-0000121-20 (להלן: "הפוליסה"). לגירסת התובע פציעתו אירעה לאחר שהחל בסקי המים; מגלש הסקי שהיה ברגלו השמאלית עף ורגלו הימנית הסתובבה בסיבוב של למעלה מ - 360 מעלות וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף, בעיקר בברכו הימנית (להלן: "התאונה").
2. הנתבעים כפרו בנסיבות אירוע התאונה כפי שתוארו על ידי התובע ובאחריותם לאירועה. כמו כן חלוקים הצדדים בנוגע להיקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.
שאלת האחריות:
3. תחילה לשאלת נטל הראיה. כידוע ככלל נטל ההוכחה הוא על התובע. במקרים מסוימים נטל זה עשוי להיגזר מהשאלה אם מדובר בחפץ ובמקרה שלפני, סירה שהינה "דבר מסוכן"?
לטענת התובע הסירה היא בבחינת "דבר מסוכן" בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין. לאחר שנגרם לו נזק גוף מסירה המשמשת לסקי מים, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בדבר מסוכן. לטענתו, הנתבע, כבעלים של הסירה, היה אמור לצפות את הנזק שיכולה הסירה ו/או המגלשיים המחוברים אליה לגרום למי שיבוא עמם במגע, ואשר אינו מודע לאופים המסוכן של החפצים ולא עבר הדרכה מתאימה, ומבלי שהעמידו אותו על הצורך לנהוג בזהירות מיוחדת בעת השימוש בדבר המסוכן.
התובע סבור כי בהעדר הנחיות ברורות לגבי בטיחות בעת ביצוע סקי מים, הרי שהשתתפותו בסקי איננה יכולה להתפרש, ולא בקטנה שבפרשנויות "כנטילת סיכון" מצדו, על אחת כמה וכמה "נטילת סיכון" הפוטרת המזיק - הנתבע - מחובתו לפיצוי הניזוק - התובע עפ"י מבחני הפסיקה, שכן הנתבע הוא הרשלן.
4. הנתבעים כפרו בטענות התובע וטענו כי אף אם נגרם לתובע נזק גוף, הוא לא נגרם מדבר מסוכן כהגדרתו בפקודת הנזיקין. לדידם דבר מסוכן הוא חפץ שמסוכן מעצם טיבו, שהסכנה היא חלק ממהותו הבסיסית, כמו למשל, כלי נשק, סכין, חומר נפץ וכו'. הסירה אותה השיט הנתבע הינה סירה שמבחינת כוח מנוע נחשבה לסירה קטנה עד בינונית, יכולת הנהג להאיץ בה באופן פתאומי מוגבלת מאוד, וכן המגלשיים בהם עשה התובע שימוש היו מגלשיים סטנדרטיים. הן הסירה והן המגלשיים אינם "דברים מסוכנים" ולא ניתן להגדירם ככאלה. לפיכך לטענתם, אין מקום להעברת נטל הראייה.
5. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי במקרה זה, הדין עם התובע. חובת הראייה ברשלנות לגבי דבר מסוכן עוברת לשכם הנתבעים כאשר התובע עומד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על ידי דבר מסוכן; (ג) הנתבע הינו בעליו או ממונה על הדבר המסוכן. רק אם התובע עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, עובר נטל הראיה לנתבע להוכיח, כי לא היתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה (ראה: ת"א (ירושלים) 4104/02 - עז' המנוח מוסא אחמד מסלם ברג'יה ואח' נ' עוויד כאמל ואח'. תק-מח 2005(4), 160 ,עמ' 163, וכן ראה ת"א (ירושלים) 6063/04 יורם רפאלי ואח' נ' י. פאלו בע"מ ואח' . תק-מח 2007(1), 1767). הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ המסוכן לבין הנזק. הנטל להוכיח את קיום קשר הגרימה מוטלת על התובע ולצורך כך, על הדבר המסוכן להיות הסיבה, הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק.
תנאי להחלת החזקה שבסעיף 38 לפקודה הוא, כי הנתבע ידע, או היה חייב לדעת, על הסיכון הטמון בדבר שבחזקתו. הרציונאל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע שהבעלים, או הממונה על הדבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן, וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר (ראה: ע"א 241/89 - ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל . פ"ד מט(1), 45 ,עמ' 60-61).
אם מתקיימים שני השלבים הראשונים יש לעבור לתנאי השלישי ולבחון האם החפץ המסוכן שבעטיו נגרם הנזק, מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע.
בענייננו, כדי להעביר את נטל הראייה לשכם הנתבעים מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, היה על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק גוף, כי הנזק נגרם במישרין מהסירה המהווה "דבר מסוכן", וכי הסירה מצויה בפיקוחם ובאחריותם של הנתבעים. התובע עמד בחובת ההוכחה כי נגרם לו נזק גוף. באשר לשאלה האם מדובר "בדבר מסוכן", הרי שמדובר בסירת שייט המשמשת לסקי מים. הנתבע, כבעל החפץ, היה צריך לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן של החפץ ולא עבר הדרכה מתאימה, ומבלי שהעמידו את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר. משום כך, רק אם יצליחו הנתבעים להוכיח, כי עמדו בחובת הזהירות המוטלת עליהם להזהיר מפני הסכנה שבו, יגברו על החזקה כי התרשלו. אשר על כן, לעניין נטל הראייה אני קובע, שמדובר ב"דבר מסוכן", וכי הנטל להוכיח את העדר ההתרשלות רובץ במקרה זה שבפני, לפיתחם של הנתבעים.
האיסור על הרחבת חזית:
6 . הנתבעים מתנגדים להרחבת חזית מטעם התובע בסיכומיו. במה דברים אמורים?
התובע טען בסיכומיו כי חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של משיט הסירה כלפי גולש בסקי מים הוסדרה ע"י מחוקק המשנה בתקנות הנמלים (בטיחות השיט), תשמ"ג - 1982 (להלן: "תקנות הבטיחות"). בהתאם לתקנה 26ו' לתקנות הבטיחות, גולש סקי מוגדר כ"אדם הניצב על לוח או על מגלשיים ומחזיק בידיו חבל גרירה עם ידיות אחיזה המחובר לכלי שיט, ובעת השטתו מפעיל על הלוח האמור כוחות הידרו-דינמיים לעילוי וגלישה". כמו כן, מתקן נגרר מוגדר כ" גוף צף בעל ידיות אחיזה המותאם להסעת נוסעים עליו, והמחובר לכלי שיט בחבל גרירה". תקנה 27ז' לתקנות הבטיחות קובעת כי לא ישיט אדם כלי שיט הגורר מיתקן נגרר בעת שיש עליו נוסעים, ולא יתיר בעל כלי שיט השטה כאמור, אלא אם כן המיתקן הנגרר תקין לפי תקנה 26ח, ונתקיימו כל התנאים שבתקנות 26ט עד 26יא. התובע סבור כי תקנות 26ז' - 26י"א לתקנות הבטיחות למעשה מטילות על משיט הסירה חובות זהירות שבמידה ויפר אותן, הרי שהתרשל ועל כן חלה עליו החובה לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו. עוד לטענתו, תקנה 26ט' לתקנות הבטיחות מטילה חובה על מתן תידרוך לגולשים, לפני ביצוע סקי המים, לגבי מהות פעולת הגרירה של מתקן נגרר על ידי כלי שיט, הסכנות הצפויות לנוסעים עקב הפעילות או במהלכה וכיצד להימנע מהן או להתמודד עמן, בפרט לגבי מצבים כגון: התהפכות המיתקן הנגרר, נפילה למים מהמיתקן הנגרר, הכלאות מתחת למיתקן הנגרר, יתפסו בחבל הגרירה, ישיבה נכונה על המיתקן הנגרר, סימנים מוסכמים בין משיט כלי השיט לבין הנוסעים על המיתקן הנגרר, לגבי חיוויים אלה לפחות: "סע", "עצור", "העבר אותי לכלי השיט הגורר, וכן אופן חגירת חגורות ההצלה. זאת ועודמיום 22.2.2006
תק' (מס' 2) תשס"ו-2006
ק"ת תשס"ו מס' 6456מיום 23.1.2006 עמ' 390
הוספת סעיף 26טנטען כי תקנה 26י"א לתקנות הבטיחות מטילה על משיט הסירה חובות זהירות נוספות בעת ביצוע סקי מים, חובות כגון: שמירה על כך שמהירות כלי השיט הגורר לא תעלה על 15 קשרים, גרירת מיתקן נגרר תיעשה במרחק העולה על 300 מטרים מנקודת שפל המים בחוף, עוזר המשיט שבצוות הבטיחות של כלי השיט הגורר, יקיים תצפית רצופה לעבר המיתקן הנגרר בכל מהלך ההפלגה, שיט כלי השיט לא יבצע בכלי השיט תמרון פתאומי העלול לגרום להפיכת המיתקן הנגרר, וכיוצ"ב. מיום 22.2.2006
תק' (מס' 2) תשס"ו-2006
ק"ת תשס"ו מס' 6456מיום 23.1.2006 עמ' 391
הוספת סעיף 26יא