פסק-דין בתיק א 80491/00

עניינו של פסק דין זה, בהסכם מכר שנכרת בין הצדדים לפיו, מכרה התובעת (להלן: "התובעת") לנתבע 1 (להלן: "דותן") את המלאי העסקי שהיה בבעלותה. התובעת אשר סבורה, כי הנתבעים הפרו את התחייבותם על פי ההסכם, עתרה לביהמ"ש ביום 8.8.00 בהליך של סדר דין מקוצר.

בהסכמת הצדדים, ניתנה לנתבעים רשות להגן, והדיון בתובענה הועבר אלי להמשך והכרעה, כבפסיה של  תובענה רגילה לכל דבר ועניין, ומכאן פסק דיני זה.

רקע

1.         במועדים הרלוונטיים לתובענה, הייתה התובעת הבעלים של בית העסק הידוע בשמו המסחרי "בית נקי", אשר התנהל ברחוב בן גוריון 181, ברמת גן (להלן: "החנות").

2.         ביום 21.7.99 נכרת בין הצדדים הסכם בקשר עם מכירת המלאי העסקי שבחנות (להלן: "ההסכם").

3.         הואיל ובמעמד המו"מ לקראת החתימה על ההסכם, לא היה בידי הצדדים, הערך המדויק של שווי המלאי העסקי שהיה בחנות, הוסכם ביניהם על ספירת המלאי ועל מנגנון תשלומים (להלן: "מנגנון התשלומים") לפיו, ישלם דותן לתובעת סכומים שונים על חשבון המלאי, ולגבי יתרת הסכום שיש לשלמו לאחר הספירה, הוסכם כי דותן ימשוך לפקודת התובעת, שיק נוסף ליום 25.11.99, ללא נקיבת הסכום, ושיק זה יופקד בידי נאמן של הצדדים (להלן: "השיק הנוסף").

מאחר והעלות הסופית של המלאי בעת החתימה על ההסכם, היתה בגדר נעלם, הוסכם בין הצדדים כי שוויה הסופי, יקבע ע"י הכפלת המלאי במחירי המחירון של הספקים. במועד החתימה כמות המלאי שבחנות היתה ידועה לצדדים שכן יחידות המלאי נספרו ותועדו ברשימות מוסכמות על דעת שני הצדדים,  יום קודם לכן .

הוסכם, כי בהתאם לסכום הנותר, שייקבע לתשלום לאחר ספירת המלאי כאמור, יורה דותן לנאמן, איזה סכום לרשום על גבי השיק הנוסף, והשיק יימסר לתובעת.

4.         הנתבע 2 (להלן: "יוסף") הינו אביו של דותן ומי שערב (לטענת התובעת) לביצוע התשלומים ע"י דותן.

            ספירת המלאי בוצעה כמתוכנן, המלאי העסקי תומחר ע"י התובעת, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם בקשר לאופן בו תומחר המלאי וכפועל יוצא מכך, לגבי השווי הסופי שנקבע עבורו. כמו כן, קיימת מחלוקת בין הצדדים בקשר עם גובה הסכום ששולם לתובעת, עד לשלב זה על החשבון .

            בעקבות המחלוקות הללו, מסרב דותן לשלם לתובעת סכום כסף נוסף, ומשכך הוגשה התובענה שבפני.

טענות הצדדים

5.         לטענתה של התובעת, הוסכם בין הצדדים, כי דותן ישלם לה את ערך המלאי לפי מחירוני ספקים. ספירת המלאי בוצעה כאמור וממנה, עולה כי שווי המלאי בעת ספירתו היה סך של 159,001 ש"ח.

הואיל ודותן שילם עד אותה העת סך של 95,000 ש"ח, הרי שהוא נותר חייב לה סך של 64,001 ש"ח, שזהו גם הסכום הנתבע על ידה בתובענה.

            לטענתו של דותן, ההסכם עם התובעת נכרת והסכום שעליו לשלם על פי ההסכם, כולל את רכישת המלאי העסקי ואת רכישת המוניטין של החנות.  עבור המוניטין, הוא שילם לתובעת סך של 50,000 ש"ח, וצירוף סכום זה לסכומים שניתנו על ידו לתובעת במעמד החתימה על ההסכם (95,000 ש"ח), מביא לכך שהוא שילם לתובעת סך כולל של 145,000 ש"ח.

התובעת תמחרה את המלאי על דעת עצמה ובניגוד למוסכם. המלאי תומחר בסכומים העולים על מחירוני הספקים, וזו הסיבה, ששוויו הכולל של המלאי הינו גבוה בהרבה ממה שחשב וממה שהראו הדו"חות הכספיים שהציגה לו התובעת קודם לחתימה על ההסכם כשלטענתו בהתאם לנתונים אלו שווי המלאי עומד ע"ס של 54,000 ש"ח.. 

בנסיבות אלו, מייד עם היוודע לו על הסכום בו תומחר המלאי כאמור, הוא פנה לתובעת וביקש לבטל את ההסכם ולהשיב לו את כספו.

            עוד טוען דותן, כי מייד לאחר שקיבל את מפתחות החנות, והחל בהפעלתה, החלו להגיע עיקולים מספקים ונותני שירות, אשר חלקם הגיעו פיסית לחנות, ואיימו עליו כי ישלם את חובותיה של התובעת.

            מן האמור עד כה עולה, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים, נעוצה בשאלת אופן תמחור המלאי וגובה הסכומים  ששולמו  על חשבון מלאי זה.