פסק-דין בתיק א 78626/99

מבוא

1.         התובעת, גרמא איריס (להלן: "התובעת"), ילידת 1949, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 29/11/96 (להלן: "התאונה").

            התאונה ארעה עת רכבה התובעת על אופניה ונפגעה מרכב שהיה נהוג על ידי הנתבעת מס' 1.

הנתבעות אינן כופרות בחבותן לפצות את התובעת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והמחלוקת הינה, בשאלת גובה הנזק בלבד.

מהות הפגיעה והנכות

2.         לאחר התאונה, נבדקה התובעת בחדר המיון בבית חולים איכילוב. על פי תעודת חדר המיון, התובעת התלוננה על כאב בצוואר ובעצם הזנב ולאחר בדיקה, שוחררה לביתה בהמלצה למנוחה, חבישת צווארון ומעקב הרופא המטפל.

3.         התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), כתאונת עבודה.

            המל"ל אישר תקופת אי כושר לעבודה למשך 6 חודשים.

            ועדה רפואית ראשונה, מיום 28/6/98, קבעה את נכותה של התובעת, בשיעור של 9.75% נכות.

            ועדה רפואית לעררים, מיום 27/10/98, התייחסה למצבה הכולל של התובעת וציינה: " גילה הביולוגי להערכת הועדה מתקרב ל - 70 (הכרונולוגי 50)...

סיכום: הועדה עיינה בכרטיס הרפואי המעיד על סיפור ממושך של כאבי גב תחתון וצוואר החל משנות ה - 80".

            הועדה קבעה את נכותה של התובעת, כדלקמן:

            10% נכות לפי סעיף 37 (5) א', בגין הגבלה קלה בתנועת עמ"ש צווארי, מתוכם 5% בגין מצב קודם ו - 5% בגין התאונה.

            10% נכות לפי סעיף 37 (7) א', בגין הגבלה קלה בתנועת עמ"ש מותני, מתוכם 5% בגין מצב קודם ו - 5% בגין התאונה ובסה"כ, נכות משוקללת, בשיעור של 9.75%.

4.         קביעת הועדה הרפואית, הינה בגדר קביעה על פי דין, כמשמעה בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים.

5.         בשנת 2000, עתרה התובעת, לראשונה, להכיר בהחמרת מצב. בדו"ח הועדה הרפואית מיום22/2/00, מצויין: "בבדיקה ע.ש צווארי - מתנגדת לבצע תנועות אך נראה כי קיימת הגבלה קלה בצוואר. לא מרימה את הידיים בצורה אקטיבית אם כי בבדיקה פסיבית התנועות בכתפיים חופשיות. גב תחתון - הגבלה קלה", בסיכום נקבע כי לא חלה החמרה במצב.

6.         ביום 1/9/04, נשמעו הראיות בתיק זה. לאור הודעת ב"כ התובעת כי התובעת פנתה למל"ל, בשנית, בבקשה להכרה בהחמרת מצב, ובהיות דרגת הנכות שנקבעה על ידי המל"ל, מחייבת לצרכי תביעה זו, ראיתי להמתין לקבלת החלטת הועדה הרפואית.

            הועדה הרפואית שדנה בבקשה להחמרת מצב, קבעה, כמפורט בדו"ח מיום 4/9/05 כי אין החמרה במצבה של התובעת ואישרה את החלטת הועדה הרפואית לעררים, מיום 27/10/98, על פיה נכותה של התובעת הינה בשיעור של 9.75%.

            לאחר קבלת החלטת הועדה הרפואית, הוגשה מטעם התובעת, בקשה להבאת ראיות לסתור. הבקשה האמורה, נדונה ונדחתה, כאמור בהחלטתי מיום 20/12/05, ולא ראיתי לחזור על הדברים האמורים שם.