פסק-דין בתיק א 75959/04

התובעת, חברה המנהלת עסק לניכיון שיקים, הגישה בקשה לביצוע שלושת השיקים הבאים: שיק מס' 259 ע"ס 7,000 ש"ח שז.פ. 15/4/01, שיק מס' 424 ע"ס 5,800 ש"ח שז.פ. 30/4/01, שיק מס' 431 ע"ס 6,000 ש"ח שז.פ. 3/6/01.

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיקים (בש"א 186132/04) בה נטען, שהשיקים מזוייפים, אינם בכתב ידה ואינם חתומים על ידה. עוד טענה הנתבעת בהתנגדות, שמעולם לא קיבלה כל פניה בנושא השיקים עד לקבלת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

לאחר חקירה קצרה הסכימו הצדדים למתן רשות להתגונן.

במקביל הגישה התובעת כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת, על יסוד שיק מס' 432, ע"ס 6,200 ש"ח, שז.פ. 13/6/01 (ת.א. 58456/04). השיק לא הוצג לפרעון, לפני הגשת התביעה בגינו.

הנתבעת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 150335/05), בה היא חוזרת על טענות הזיוף ומוסיפה, שלא קיבלה כל דרישה לשלם את השיק, שאינה מכירה את התובעת ולא היה לה כל שיג ושיח עמה, היא אינה מכירה את הנפרע בשיק ואין לה כל ידיעה כיצד הגיע אליו השיק.

בהסכמת הצדדים ניתנה לנתבעת רשות להתגונן והתצהיר הפך לכתב הגנה.

הדיון בשתי התובענות אוחד.

לאחר קבלת רשות, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן אחד בשני התיקים. בכתב התביעה המתוקן נטען, שהשיקים נמשכו לפקודת ירון וארץ הוסיט, הוסבו על ידם לתובעת, אשר ביצעה בהם ניכיון שיקים. השיקים חוללו ולא נפרעו על ידי הבנק הנמשך (למעט השיק הרביעי שלא הוצג לפירעון).

עוד נטען בכתב התביעה המתוקן, שהנפרע קשור כנראה לחברה של הנתבעת, שבידי התובעת שיקים נוספים המשוכים מחשבונה של הנתבעת וכובדו על ידי הבנק. הנתבעת ידעה או אישרה או הסכימה או אפשרה מלכתחילה או למפרע לחברה, אמיר סידיס, או למסב לעשות שימוש בשיקים מחשבונה. אפשרות הגניבה או הזיוף אינה סבירה לאור העובדה, שמדובר בשיקים משני פנקסים שונים ולאור הדמיון בין החתימה על השיקים לבין חתימת הנתבעת, לרבות העובדה, כי שיקים עם אותה חתימה נפרעו מחשבון הנתבעת ללא כל טענה מטעם הבנק לחתימה לא זהה. לטענת התובעת, עסקינן בשיקים שניתנו בהרשאה מפורשת או מכללא על הנתבעת.

הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן, בו נטענו הטענות הבאות: השיקים לא נעשו על ידה, לא נכתבו על ידה ולא נחתמו על ידה. הנתבעת אינה מכירה אדם בשם ירון הוסיט, מעולם לא רשמה שיקים לטובתו ועניין ניכיונם אינו ידוע לה. לנתבעת אין כל שליטה על רישומי הבנק המחזיר את השיקים. רק בשנת 2004 נודע לנתבעת על השיקים והגישה תלונה במשטרה. הנתבעת לא אישרה פירעון שיקים קודמים ואם הבנק שילם שיקים שלא נחתמו על ידה, תדע לבוא חשבון בענין זה עם הבנק, שעשה מעשה שלא ייעשה.

מטעם התובעת העיד מנהלה, מר ויקטור לביא, והנתבעת העידה בעצמה. לא הובאו עדויות נוספות. מסב השיקים לא הוזמן לעדות ולא צורף כנתבע לכתבי התביעה.

דיון

סבורני, שיש לדחות על הסף את התביעה בגין שלושת השיקים שמקורם לא הוגש, אלא הצילום בלבד.

בפתח דיון ההוכחות הוגש שיק מקורי מס' 432, ע"ס 6,200 ש"ח, שז.פ. 13/6/01 ( ת/1). שיק זה נמשך לפקודת מר ירון הוסיט והוסב לתובעת.

שיק נוסף שהוגש ( ת/2) אינו אחד השיקים נשוא התביעה. מדובר בשיק מס' 178, ע"ס 4,400 ש"ח, שז.פ. 10/3/01. על פי גירסת התובעת שיק זה נפרע וכובד על ידי הבנק הנמשך (סעיף 11.1.1 לתצהיר מר לביא) ואילו בחקירה הנגדית טען מר לביא לגירסה אחרת לחלוטין לפיה, השיק נוכה על ידי התובעת בחב' אחים נאווי בע"מ וכשהשיק חזר שילם מר לביא לאחים נאווי את התמורה, שכן הוא ערב לפירעון השיק וקיבל אותו חזרה (עמ' 11 לפרוטוקול). מעבר לסתירה העמוקה בין שתי הגרסאות, אין על פני השיק כל רמז לכך שהשיק חזר, וכל שיש עליו הוא חותמת של בנק איגוד לישראל בע"מ.

לאור האמור, בפני שיק מקורי אחד בלבד מתוך ארבעת השיקים שנתבעו ושיק יחיד זה כלל לא הוצג לפירעון בבנק הנמשך.

זכות התביעה על פי שיק נתונה ל"אוחז" בשיק, דהיינו למי "שהוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז" ואילו המוכ"ז הוא, "אדם המחזיק בשטר או בשטר חוב שהם בני פרעון למוכ"ז" (סעיף 1 לפקודת השטרות [נוסח חדש]; הדגשה הוספה). כך נקבע גם בסעיף 37 לפקודת השטרות ("זכויותיו של אוחז"), שהאוחז "יכול הוא לתבוע על פי השטר בשם עצמו". ואילו פרעון כשורה (סעיף 60 לפקודת השטרות) הוא "פרעון השטר לאוחז בו..." פרעון למי שאינו אוחז בשיק אינו מפקיע את השטר ו"אינו מנקה את הצד שפרע מן החוב, יוצא כי האוחז זכאי לאכוף עליו את השטר והוא חייב לפורעו בשניה..." (י' זוסמן דיני שטרות , עמ' 324). "ההחזקה (possession) היא תנאי הכרחי לאחיזה, לא כן הדרך בה נרכשה ההחזקה..." (ש' לרנר דיני שטרות , עמ' 238). "בדיני שטרות, לכאורה, המשך קיומו של החיוב השטרי, ולא רק יצירתו, מותנה בקיומו הפיזי של השטר במתכונת המקורית. הדין משקיף על השטר כנכס מיטלטל, שכל שינויי משמעותי הנעשה בו משפיע על תוקפו..." ( לרנר, עמ' 496).

ככלל, באין חזקה בפועל, אין זכות לתבוע פירעון שיק. אמנם ישנם יוצאים מן הכלל, אך אין זה המקרה שלפנינו ולא נטען בפני, שמדובר במקרה היוצא מהכלל.

הנתבעת טענה בעקביות, לאורך כל הבקשות והדיונים, שלא חתמה על השיקים ולא רשמה אותם. בנסיבות אלה, הנטל להוכחת החתימה מוטל על התובעת. כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות, כי החתימה על המסמך היא אכן חתימתו של הנתבע (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261).

התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח את חתימת הנתבעת על ארבעת השיקים. לא הובאה עדות של מי שהיה עד לחתימה, לא הוגשה חוות דעת מומחה לכתבי יד ולא הוגשה עדות של אדם המכיר את חתימת הנתבעת. יצויין, שהשוואה בלתי מקצועית בין שני השיקים המקוריים שהוגשו ( ת/1 ו-ת/2) מעלה, שיש הבדלים מהותיים בין שתי החתימות.