פסק-דין בתיק א 7230/03

ההליך

1.         התובעת מבקשת להורות על מחיקת משכנתא רשומה לטובת הנתבע ביחס לחנות המצויה בבנין 463/4 בשכונת הדקל באילת (להלן - החנות).

2.         העובדות

א.         בעלה המנוח של התובעת, אלברט סופר ז"ל, שנפטר ביום 25.11.02, היה רשום כבעלים של זכויות חכירה בחנות מיום 19.2.02, וציווה את החנות לתובעת בצוואתו מיום 16.6.02 שלגביה ניתן צו קיום צוואה.

ב.         המנוח קיבל הלוואה מהנתבע על סך 350,000 ש"ח ביום 30.5.02, שלהבטחתה מישכן את זכויותיו בחנות לנתבע, במשכנתא שנרשמה בלשכת רישום מקרקעין ביום 26.5.02.

            ג.          התובעת הינה אלמנת המנוח והיתה נשואה לו משנת 1961.

ד.         עקב אי פרעון תשלומי ההלוואה מאז פטירת המנוח, החל הנתבע בהליכים למימוש המשכנתא בלשכת הוצאה לפועל בכפר סבא.

ה.         לפני נקיטת ההליכים האמורים, היתה רשומה משכנתא ראשונה על החנות לזכות בנק המזרחי, להבטחת חוב של המנוח על סכום של 260,000 ש"ח, שלגביה ניתנה התחייבות לביטולה כנגד תשלום החוב.

לאור זאת, הועבר סכום של 260,000 ש"ח מתוך ההלוואה האמורה לחשבון המנוח בבנק המזרחי, והיתרה נשארה בחשבון המנוח שנפתח אצל הנתבע, ונעשה בו שימוש לסילוקו של חוב בחשבונו של בן המנוח אפי סופר בבנק הנתבע.

גם החוב של המנוח בסך 260,000 ש"ח שבגינו נרשמה המשכנתא לזכות בנק המזרחי, נועד לכסות חובות שהיו לבנם של המנוח והתובעת, אפי סופר.

ו.          בענין זה טענו גם התובעת וגם הבן, אפי סופר, כי התובעת לא ידעה על המשכנתאות שנרשמו על החנות, גם ביחס למשכנתא לטובת בנק המזרחי וגם ביחס למשכנתא שנרשמה לזכות הנתבע.

גרסה זאת לא נסתרה על ידי הנתבע, עדויות התובעת והבן נראות לי סבירות ומהימנות בקשר לכך,  והן מקובלות עלי.

ז.          כמו כן, טענה התובעת בענין זה, כי על פי דברי בנה, הבטיח הנתבע למנוח כי ייעשה לו על ידי הנתבעת ביטוח חיים שיבטיח את פרעון יתרת ההלוואה במקרה של פטירתו לפני פרעון ההלוואה במלואה.

בקשר לכך נראה לי כי הדבר לא הוכח די הצורך. הראיה היחידה בקשר לכך היא עדות כבושה של הבן, שהסתמכה על דברים כלליים ששמע לטענתו מהמנוח, כאשר הוא עצמו היה בשני מפגשים עם המנוח בבנק בקשר להלוואה, ולא שמע דבר בקשר לכך מנציגי הבנק.

ח.         עוד טענה התובעת, כי על פי חזקת השיתוף בנכסים של בני זוג, היא בעלת מחצית מן הזכויות בחנות, ובנסיבות הענין יכול וצריך היה הנתבע לדעת על כך ולהשיג את הסכמתה לרישום המשכנתא, בעוד שרישום המשכנתא ללא הסכמתה נעשה שלא בתום לב.

אין חולקין על כך כי הנתבע לא הודיע לתובעת על רישום המשכנתא, ולא קיבל את הסכמתה בקשר לכך.

ט.         כמו כן, טענה התובעת שבשנים האחרונות לא היה לה ולמנוח כל עסק, החנות הושכרה, והם חיו מדמי השכירות של החנות ומעבודה חלקית של המנוח ושל התובעת.

גרסתה האמורה מקובלת עלי פרט לכך שדמי השכירות שימשו בין השאר גם להחזר חובות ההלוואה נשוא הדיון ולסיוע בפירעון חובותיו של הבן.

בנוסף, טענה התובעת כי לא היה לה ולמנוח כל רכוש, והם התגוררו בדירה שכורה, לאחר שהם מכרו את הדירה שהיתה בבעלותם על מנת לסייע לבנם לפרוע את חובותיו.

י.          מעדויות התובעת ובנה ומעדות מנהל סניף הבנק הנתבע, הילל אניג'ר, ויתר העדים שהעידו, ניתן לקבוע כי מטרת ההלוואה היתה בין השאר לשפר את מצב הבטחונות של הנתבע לחובות בנם של התובעת והמנוח לנתבע, בכך שהיה לו חוב של כ-100,000 ש"ח עם בטחונות חלקיים בלבד, כאשר  החנות שמושכנה היתה בעלת שווי למימוש של 87,500 דולר, כך ששווי החנות למימוש היה גבוה מסכום החוב שהועבר לבנק המזרחי לסילוק המשכנתא שרבצה על החנות לזכות בנק המזרחי, ובכך היה שיפור במצב בטחונות האשראי של הבן אצל הנתבע.