פסק-דין בתיק א 716036/05

בפני תביעה לתשלום שכר לימוד אשר הוגשה בסדר דין מהיר.  

טוענת התובעת, שהינה תאגיד שהוקם מכח חוק המועצה להשכלה גבוהה תשי"ח - 1958, כי הנתבעת נרשמה ללימודי הפקולטה למדעי ההתנהגות אצלה וכי בעת ההרשמה התחייבה הנתבעת לתשלום שכר הלימוד ובכלל זה גם אם תפסיק את לימודיה.

הנתבעת שילמה את המקדמה והופיעה ללימודים במהלך הסמסטר הראשון.

מנגד טוענת הנתבעת בכתב הגנתה כי אמנם נרשמה ללימודים בתובעת אך לא קיבלה לידיה כל מסמך המפרט את אופי תשלומיה לתובעת או את תקנות שכר הלימוד, או את תקנות הפסקת לימודים ומשכך אין בידיעתה את אופן חישוב אחוז שכר הלימוד שבו תחוייב עת תפסיק את לימודיה.

הנתבעת טענה כי תקנון הלימודים הינו חוזה אחיד בעל תנאים מקפחים ואינו תקף, הנתבעת טענה כי עוד ביום 04/11/02 הודיעה לתובעת על הפסקת לימודיה ולמרות הודעתה חייבה אותה התובעת בתשלום הפרש שכר הלימוד בגין הפסקת לימודיה.

התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים ובסיכומיהם ושמעתי את עדויותיהם הנני בדעה כי דין התביעה להתקבל וזאת מהטעמים שאפרט בקצרה להלן:

הנני מקבל את טענת  התובעת, לפיה  הנתבעת מחויבת בתשלום שכר הלימוד  הנדרש, כיוון שבין הצדדים הייתה התקשרות חוזית והנתבעת אף שילמה את מקדמת שכר הלימוד ונכחה במספר שיעורים. הנתבעת התחייבה לתנאי שכר הלימוד הקבועים בתקנון שכר הלימוד, כולל במקרה בו תפסיק את לימודיה.

על פי תקנון שכר הלימוד, קיימות דרגות שונות של גובה שכר לימוד שנקבעו על פי מועדי הודעה על הפסקת לימודים ע"י הסטודנט.

המועד האחרון שבו מוחזר לסטודנט חלק משכר הלימוד הוא עד 21 יום מתחילת הסימסטר. הודעה שניתנת לאחר 21 יום מתחילת הסימסטר מחייבת את הסטודנט במלוא שכר הלימוד עבור אותו סימסטר.

אינני סבור שתניה כזו היא מקפחת. סבורני שמוסד להשכלה גבוהה, המחוייב לסטנדרטים של מספר סטודנטים לכיתה, מספר קורסים וכדומה, זכאי לצאת מנוקדת הנחה שסטודנט שלא הודיע תוך 3 שבועות על הפסקת לימודיו ימשיך את לימודיו עד סוף הסימסטר. בהינתן שסימסטר הוא בפועל 3 עד 4 חודשים בלבד, תניה זו הגיונית סבירה ולא מקפחת.

לטענת התובעת הנתבעת לא פנתה אליה לא בעל פה ולא בכתב אלא רק ביום 17/11/02.

מנגד טוענת הנתבעת כי ביום 04/11/02 שלחה את ההודעה בדבר הפסקת לימודיה אל התובעת באמצעות פקס. דא עקא לא שמרה את אישור המשלוח.

לטענת הנתבעת רק לאחר שביום 17/11/02 התקשרה נציגת התובעת ושאלה לפשר אי הגעתה ללימודים ולפשר אי תשלום יתרת התשלומים הבינה כי לא היה בידי התובעת  ההודעה ששלחה מיום 04/11/02  ולכן שלחה שוב את המכתב ביום 17/11/02 (נספח ב).

לדידי, על הנתבעת היה לעיין היטב בתקנון הפסקת הלימודים, ולנהוג כפי שסטודנטית סבירה היתה נוהגת במקרה זה, קרי לעיין בתקנון, להגיש הודעה בכתב על הפסקת הלימודים, או לקבל אישור בכתב מהמזכירות על  כך שאושר לה להפסיק את לימודיה.

יצויין שגם  אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת כי ביום 04/11/02 שלחה את הודעת הביטול בכתב בדבר הפסקת לימודיה אל התובעת באמצעות פקס, וההודעה התקבלה, עדיין הדבר לא היה מועיל לה.  היום הראשון ללימודים היה 13/10/02 ועד ליום 04/11/02 חלפו 22 ימים ואילו עד ליום ה17/11/02 חלפו 35 ימים.

לדידי אדם/סטודנט סביר, שהתחייב לשנת לימודים, והחל ללמוד, אמור לבדוק את תקנון המוסד בו הוא לומד, ולנהוג על פי התחייבותו כלפי אותו מוסד. משלא חוייבה הנתבעת בגין מלוא שנת הלימודים אלא רק בגין אותו סימסטר, פעלה התובעת בצורה סבירה והוגנת. נכון הוא שחוש הצדק והמוסר הטבעי מתקומם כשמול בית המשפט ניצבים מצד אחד מוסד ציבורי עתיר נכסים ומצד שני סטודנטית שנכנסה רק למספר  ספור של שעורים ועליה (או על משפחתה קשת יום) לשאת בתשלום של אלפי שקלים מבלי שנהנתה כלל מכך. יחד עם זאת, משהסכימה התובעת על כי בית המשפט יתן פסק דין לפי סמכותו עפ"י סעיף 79 א (א) לחוק  בתי המשפט (אשר משמעות הדבר היה כי בפסק דין מסוג זה בית המשפט יכול לשקלל גם שיקולים של צדק חלוקתי, מוסר, שלום ויישור הדורים) ומנגד זה, דווקא ב"כ הנתבעת הכשיל את האפשרות ליתן פס"ד בדרך זו, על ביהמ"ש להתעלם מהשיקולים דלעיל ולפסוק אך ורק עפ"י החוק.