פסק-דין בתיק א 707231/06

פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים בכתב שהגישו הצדדים, לאחר מתן תוקף של החלטה להסכמתם כי יינתן פסק דין על בסיס הסיכומים בלבד במסגרת תביעה על סך 7,044 ש"ח שהגישה התובעת נגד הנתבעת בסדר דין מהיר.

התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעת, אשר התקשרה עימה בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג', מחויבת בתשלום דמי השתתפות עצמית בגין תשלומים ששילמה התובעת בקשר עם מקרה ביטוח שאירע ביום 9.3.01.

הנתבעת הגישה כתב הגנה, וטענתה המרכזית היתה שהתובעת נמנעה מלשלוח לה הודעה כלשהי
על-פי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: " חוק חוזה הביטוח") בטרם הגיעה לפשרה עם צד ג'. עוד נטען כי אילו יידעה התובעת את הנתבעת על כוונתה להתפשר עם צד ג', היתה הנתבעת מתנגדת לפשרה מכל וכל, שכן לטענתה לא מוטלת עליה אחריות כלשהי לאירוע נשוא תביעתו של צד ג'. לפיכך נטען כי לא חלה על הנתבעת חובת תשלום דמי ההשתתפות העצמית, וזאת בשל הפרת הוראותיו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. 

לאחר דיון שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים הוגשו סיכומים בכתב. במסגרת הסיכומים טענה התובעת, בין היתר, כי היות שהנתבעת חתמה על ייפוי כוח בלתי מסויג לעורך דין לייצג אותה ולהגיע לפשרה בשמה, די בכך לצורך קיום הוראותיו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת טענה לעומתה כי ההוראה בייפוי הכוח המאפשרת לעורכי הדין שמונו על-ידי חברת הביטוח להתפשר בתביעה, מבלי להביא את הפשרה לידיעת המבוטח ומבלי לתת לו הזדמנות להתנגד לה, מתנה על הוראתו הקוגנטית של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח ועל-כן הינה בטלה. שני הצדדים צירפו לסיכומים אסמכתאות לתמיכה בטענותיהם. 

דיון

סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו..."

אין מחלוקת על כך שהתובעת לא שלחה לנתבעת הודעה ספציפית באשר לכוונתה להגיע להסדר פשרה עם צד ג', וממילא לא ניתנה לנתבעת אפשרות להתנגד לפשרה. בעניין זה, אינני מקבל את עמדתה של התובעת לפיה די בחתימתה של הנתבעת על ייפוי כוח המסמיך את עורך הדין להגיע לפשרה על-מנת לקיים את הוראותיו של סעיף 68 הנ"ל, וזאת בשל חובת הגילוי המוטלת על המבטחת ובא כוחה וחשיבותה של זכות ההתנגדות המוקנית לנתבעת, כמפורט להלן.

הנני סבור כי במקרה שבו עורך הדין אשר מונה על-ידי המבטחת הוסמך לייצג באותו עניין גם את המבוטחת כנגד צד ג', חלה עליו חובת גילוי ונאמנות נפרדת כלפי המבוטחת המחייבת אותו ליידע אותה ולהיוועץ בה לגבי כל עניין בניהול ההליך אשר עשוי להשפיע באופן מהותי על זכויותיה. הואיל וקיים חשש שעורך הדין המייצג את המבטחת והמבוטחת גם יחד ימצא עצמו במצב של ניגוד עניינים, שכן האינטרסים של שני לקוחותיו אינם בהכרח תואמים, עליו להקפיד ולקיים את חובת הגילוי ביתר שאת, על-מנת לוודא שלא תתקבל החלטה משמעותית בתיק, כגון חתימה על הסכם פשרה, ללא ידיעתה של המבוטחת ובניגוד לעמדתה.

בספרו פירוש לחוק החוזים מיסודו של ג. טדסקי, ביטוח, כרך 2 (2007) בעמוד 380, עמד המלומד ש. ולר על חשיבותה של חובת ההודעה הקבועה בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח ועל הרציונל שבמתן פטור מדמי השתתפות עצמית כאשר מופרת חובת ההודעה לאמור:

"... את הפטור מהשתתפות עצמית ניתן לדמות לפיצויים מוסכמים בגין הפרת חובת ההודעה הקבועה בסעיף 68. חשוב לזכור שבמקרה השכיח יתקשה המבוטח להוכיח מהו הנזק שנגרם לו עקב הפרת חובת ההודעה, ושראוי להמריץ מבטחות לקיים את החובה: כך יתאפשר ליבון כדבעי של השאלה אם הסדר הפשרה משרת כהלכה את האינטרסים של שני הצדדים, ותיפתח בפני המבוטח דרך להפעיל את זכות ההתנגדות שהחוק מקנה לו".  

עמדה דומה הובעה בשורה של פסקי דין אשר ניתנו על-ידי בית משפט השלום, אליהם הפנה כב' השופט סטולר בת.א. 734309/04 ביטוח ישיר נ' בר עוזי אשר צורף לסיכומי הנתבעת. באשר למהותה ואופן יישומה של זכות ההתנגדות המוקנית לנתבעת, הנני מאמץ את דבריו של כב' השופט רחמים כהן בת.א. 57868/05 איילון נ' ליד הנחל (פורסם ב"נבו" 8/3/07):

"זכות ההתנגדות היא זכות מהותית ולא טכנית בלבד. אמנם למבוטחת אין זכות וטו על התשלום לנפגע והמבטחת אינה חייבת לקבל את ההתנגדות בכל מקרה, אך על מנת שהזכות תהיה ממשית ואפקטיבית, על המבטחת ובא כוחה להציג בפניה את כל הנתונים הרלוונטיים להחלטה...".

במועד חתימתה של הנתבעת על ייפוי הכוח עדיין לא התגבשה הפשרה המוצעת עם צד ג', וממילא לא הוצגו בפני הנתבעת במועד זה נתונים כלשהם אשר עשויים לסייע לה בגיבוש עמדתה לגבי אותה פשרה. משכך, לא קוימה למעשה תכליתו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, שכן לא ניתנה לנתבעת, הלכה למעשה, אפשרות ממשית להתנגד לפשרה. אשר על כן ובכל הכבוד, אין בידי בית משפט זה לקבל את דעתו של כב' השופט שיינמן בת.א. 35648/03 אריה בע"מ נ' כהן דב, אשר צורף לסיכומי התובעת, לפיה די בחתימת המבוטחת על ייפוי כוח כדי לפטור את המבטחת ממסירת הודעה לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. עם זאת, יובהר כי גם השופט שיינמן עצמו סייג את דבריו, כשקבע בפסקה 14 לפסק דינו הנ"ל כי בנוסף לחתימת המבוטחת על ייפוי הכוח:

"יש לבדוק האם חברת הביטוח במישרין או באמצעות שלוחה, קיימו את החוזה בדרך מקובלת ובתום לב, ובין היתר, האם נהגו כך בזכות הנוסעת מהחוזה - מהפוליסה, דהיינו, האם הפשרה שנעשתה, נעשתה באופן סביר בהתייחס לנסיבות המקרה..."

יודגש שבניגוד למקרה הנ"ל אשר נידון בפני כב' השופט שיינמן, התובעת בתיק שבפני כלל לא טרחה לנסות ולהוכיח כי הפשרה שהושגה עם הצד השלישי הייתה סבירה בנסיבות העניין, וזאת כאשר הועלתה טענה מפורשת ומנומקת מצידה של הנתבעת, אשר אף נתמכה באסמכתאות מתאימות, בדבר היעדר חבות בגין האירוע. בהעדר נתונים לגבי סיכויי התביעה שהגיש צד ג' לגופו של עניין, אין אפשרות לבדוק האם ההחלטה להגיע לפשרה היתה סבירה ונעשתה בתום-לב.

לבסוף אתייחס לטענת התובעת לפיה אף אלמלא שולמו פיצויים לצד ג', היה על הנתבעת לשלם לתובעת את אותו חלק מתוך דמי השתתפות העצמית המתייחס ל"הוצאות דין וטורח". אכן, אילו היה מתקבל פסק דין לחובת הנתבעת במסגרת תביעתו של צד ג', אזי ייתכן שניתן היה לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת דמי השתתפות עצמית בגין ההוצאות שהוציאה במסגרת ההליך, וזאת בהתאם לתנאי הפוליסה. לעומת זאת, במקרה שבפני, בו הסתיים התיק בפשרה ללא ידיעתה של הנתבעת, ומבלי שניתנה לה הזדמנות להתנגד לכך ולעמוד על הוצאותיה, אין מקום לחייב אותה לשאת בהוצאות התובעת. משבחרה התובעת להסכים להסדר הפשרה על דעת עצמה, ולא אפשרה לנתבעת להביע את דעתה בנידון, הסכימה במשתמע לשאת בעצמה בהוצאות ההליך. כב' השופטת ברקוביץ' התייחסה לכך בת"א (שלום-ת"א) 726835/05 הכשרת היישוב נ' ב.ש. ברוש (פורסם בנבו 17/5/06), כשקבעה בפסקה 13 לפסק דינה:

"אין מקום לחייב את המבוטח בתשלום הוצאות דין וטורח, כאשר לא היה מעורב בהליכים המשפטיים ולא ניתנה לו האפשרות להביע את עמדתו. העובדה שהתובעת ויתרה על החזר הוצאות מהצד שתביעתו נדחתה, בלא לפנות לנתבע קודם לכן, מלמדת כי ראתה בכך ענין שלה ולא ענינו של הנתבע".

לפיכך, הנני קובע כי התובעת אינה זכאית לדמי השתתפות עצמית לאור הפרת הוראותיו של סעיף68 לחוק חוזה הביטוח ושלילת זכותה של הנתבעת להתנגד לפשרה. אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת סך של 1,500 ש"ח + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל בגין שכ"ט עו"ד.