פסק-דין בתיק א 70649/04

כללי

1.         בפני תביעה כספית על סך 234,293 ש"ח שעניינה יתרת חוב ופיצוי מוסכם עקב הפרה יסודית של הסכם שכירות .

כתב התביעה הוגש ב"סדר דין מקוצר". בדיון מיום 6.12.05 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תינתן לנתבע רשות להתגונן ותצהירו של הנתבע בבר"ל  ישמש כתב הגנה מטעמו.

מסכת עובדתית

2.         התובע הינו הבעלים של מבנה בקומה א' ברח' גינוסר 2 ת"א אשר הושכר ביום 1.5.91 לחברת אי.אף אינטרנשיונל פוד בע"מ (להלן: " החברה"), שהנתבע הוא מנהלה ובעל מניות בה.

            כמו כן התובע הינו בעלים של מבנה צמוד ברחוב גינוסר 4 אשר הושכר לחברה בחודש אוקטובר 1993.

החברה שיפצה את המושכרים והשתמשה בהם לעסקיה עד שבשנת 1996 הופסקה פעילותה עקב קשיים כלכליים. לפיכך ביום 13.8.96 נערך הסכם נוסף (להלן:" הסכם 1996") לפיו ייערכו שינויים בהסכמי השכירות בין הצדדים באופן שהחברה ממחה את מלוא זכויותיה בחוזה השכירות לנתבע, הנתבע רשאי להשכיר את שני המושכרים בשכירות משנה, עודכן גובה הפיצוי המוסכם לסך 3,000$ לחודש עבור כל חודש של איחור בפינוי המושכר וכן נקבע שינוי בגובה תשלום דמי השכירות החל מיום 1.1.98.

בין הצדדים נחתם גם הסכם אופציה להארכת תקופת השכירות בעשר שנים נוספות (פחות חודש) מתום חוזה השכירות ואילך.

בחודש אפריל 2001, עם תום תקופת השכירות הראשונה דרש התובע כי הנתבע יפנה את המושכר בטענה כי לא מסר הודעה כנדרש בדבר כוונתו להאריך את תקופת השכירות.

ביום 17.6.01 הגיש התובע תביעה לסילוק יד במקרקעין ולפיצוי מוסכם בשל הפרת הסכם השכירות בת.א. 66165/01  (להלן: " ההליך הקודם").

בפסק הדין קבע כב' הש' מור כי האופציה שהוענקה לנתבע בחוזה האופציה, אכן מומשה וכי היא תקפה לשני המבנים גם יחד ובאשר לשאלת גובה דמי השכירות, נקבע כי הצדדים יפנו לשמאי מוסכם.

חוו"ד השמאי נתקבלה בחודש נובמבר 2003 לפיה יש להעמיד את גובה דמי השכירות על סך של 2,325 $ לחודש רטרואקטיבית מיום 1.4.01.

טענות התביעה

3.         לטענת התובע מטרת הצדדים בחתימה על הסכם 1996, הייתה מתן אפשרות לנתבע להשכיר את המושכרים בשכירות משנה. כך נקבע כי דמי השכירות יעמדו על 1,500$ וכי בגין מתן זכות השכרת המשנה ישולם תשלום קבוע של 500$ כל חודש.

לטענת התובע, לאחר קביעת השמאי בחוות דעתו כי דמי השכירות שישולמו בתקופת האופציה יעמדו על 2,350$ יש להוסיף על סכום זה את הסכום הקבוע של 500$ בגין הזכות להשכרת משנה.

אלא שהנתבע סרב להשלים עם פסק הדין וסירב לשלם את דמי השכירות כפי שנקבעו ע"י השמאי  ופנה לביהמ"ש בבקשה למתן הבהרה או תיקון פסה"ד  כשהוא חוזר על טענתו כי את דמי השכירות יש לקבוע עפ"י מצב המושכר בעת ששכר אותו ב-91'. ביהמ"ש דחה את הטענות ופסק סופית כי קביעת השמאי בעינה עומדת.

רק לאחר מתן החלטה זו שילם הנתבע את דמי השכירות עפ"י הערכת השמאי כך שבמשך 5 חודשים דחה הנתבע את תשלום דמי השכירות בסך 325$ הנוספים וכמו כן סירב לשלם את התשלום החודשי בסך 500$.

משכך הודיע לו התובע ביום 22.12.03 כי הוא מבטל את ההסכם עקב הפרתו היסודית ודורש את פינוי המושכר עד ליום 6.1.04.

רק ביום 2.5.04 שילם הנתבע את הסכום שפסק השמאי אך לא את התשלום החודשי עבור השכרת המשנה.

לטענת התובע הנתבע הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית מאחר וסירב לשלם עם  המצאת חוו"ד השמאי ביום 25.11.03 את הסכום שנפסק על ידו בסך 2,350 $ וכן משום שסרב לשלם את התחייבותו בסך 500$ בגין זכותו להשכיר את המושכר בשכירות משנה מיום 1.4.01 ועד למועד פינוי הנכס בפועל .

התובע זכאי לפיצוי מוסכם בסך 3,000$ בגין איחור בפינוי המושכר, כמוסכם בהסכם 1996, החל מחודש ינואר 04' בו נתבקש לפנותו, ועד ליום 10.10.04 אז פינה בפועל וכן לתשלום התוספת של 500$ עבור כל חודש שכירות בתקופת האופציה החל מ 1.4.01 עד לפינוי באוקטובר 2004.

טענות ההגנה