פסק-דין בתיק א 67379/99

א.        מושא התובענה

1.         בפני תביעה ותביעה שכנגד שנידונו במאוחד ועניינן המשותף הוא עיסקת מכר מקרקעין בין התובע מזה ובין המנוח שמואל קמפה ז"ל (להלן: "המנוח") - מזה - אשר לא הבשילה כמוסכם וכתוצאה מכך הניבה תביעה מצד התובע לפיצויים בגין רווח נמנע, בסכום של 120,000 ש"ח ותביעה שכנגד מצד המנוח אשר בבסיסה הטענה כי בשל ביטול עיסקת המכר בינו ובין התובע נגרם לו נזק ישיר בסכום של כ-80,000 ש"ח.

2.         המנוח נפטר לבית עולמו טרם הוחל בשמיעת הראיות וביתו הגב' דבורה כהן שהינה הנוחלת על פי צוואתו (להלן: "הנתבעת") באה בנעליו, וזאת על יסוד בקשה שהגישה.

ב.         עיקר טענות בעלי הדין

1.       התובע טוען כי ביום 13.2.96, בעקבות מו"מ בינו ובין המנוח נחתם ביניהם מסמך מחייב הנושא כותרת זיכרון דברים (להלן: "זיכרון הדברים") למכירת חנותו של המנוח המצויה בשדרות ח"ן 47 בת"א (להלן: "החנות") - לתובע.

2.       בזיכרון הדברים, הצהיר המנוח כי החנות רשומה על שמו במרשם המקרקעין. כמו כן, נקבעו בזיכרון הדברים מועדי תשלום התמורה ונרשם בו כי בין הצדדים ייחתם הסכם מפורט ובכל מקרה הותנה - כי אם לא ייחתם הסכם יהיה זיכרון הדברים בגדר חוזה מחייב בין הצדדים לכל דבר ועניין.

3.       התובע התחייב לשלם למנוח סך 61,500 דולר, ובמועד חתימת זיכרון הדברים שילם לו ע"ח סך 1000 דולר.

4.       משהסתבר לתובע כי החנות לא הייתה רשומה ע"ש המנוח, הסכים המנוח במסמך שנחתם על ידו ביום 18.6.96 והמיועד לתובע, כי פרקליטו של התובע, עו"ד אליעזר בן חיים, יטפל בהסדרת הרישום על חשבון המנוח וכי עד אז ידחו מועדי תשלום התמורה (להלן: "המסמך הנוסף").

5.       התובע טוען כי בעוד שעו"ד בן חיים מטפל בהסדרת הרישום כמוסכם הסתבר לו כי המנוח התקשר בעסקה עם צד שלישי למכירת החנות, תוך הפרת המוסכם בינו ובין התובע.

6.       התובע טוען כי הפרתו היסודית של המנוח את התחייבויותיו על פי זיכרון הדברים והמסמך הנוסף הסבה לו נזקים ואובדן רווחים בסכום של 120,000 ש"ח ואף להוצאות בעין. ביום 28.1.98 דרש התובע מן המנוח לפצותו ובתשובה לכך נענה (ע"י בנו של המנוח) כי העסקה בוטלה על ידי התובע בהודעתו למנוח וכי מכל מקום המנוח לא הבין את ההסכם עליו חתם.

          טענות אלו הוכחשו על ידי התובע אשר בכתב תביעתו עתר לחייב המנוח בתשלום סך 120,000 ש"ח, והשבת סכום המקדמה.

בכתב הגנתו כפר המנוח בתקפו המחייב של זיכרון הדברים וטען כי זה לא היה ניתן לביצוע. עוד טען המנוח כי המו"מ בינו ובין התובע נמשך כשעה וכי זיכרון הדברים הוכתב על ידי התובע ולא נקרא על ידי המנוח.

7.       המנוח ציין כי בשל גילו המתקדם (84) כושר ראייתו המוגבל, נזקק להבטחת זקנתו ולצורך כך ביקש למכור את זכויותיו בחנות (אותה הגדיר כמחסן).

8.       לגרסת המנוח כל אשר הבין הוא כי התובע מוכן לשלם לו עבור זכויותיו למחסן סך של 61,500 דולר ולכך הסכים.

9.       הנתבע טען כי המסמך הנוסף נכתב על ידי התובע והמנוח חתם עליו ללא שקראו ומבלי לדעת את תוכנו.

10.     לגרסת המנוח בחודש ינואר 1997 במהלך שיחה טלפונית שיזם המנוח עם התובע ובה עמד על דרישתו לקיים את העסקה ולקבל את התמורה המובטחת - הודיע התובע למנוח כי הוא מבטל את העסקה.

11.     בנסיבות אלו טוען המנוח כי היה רשאי למכור את זכויותיו במחסן לאחר.

12.     בתביעתו שכנגד טען המנוח כי לאחר שהתובע ביטל את העסקה, החריף המיתון במשק וכי רק ביום 23.2.97 עלה בידו לעשות עסקה בזכויותיו במחסן; לגרסתו, בעקבות עסקה משולבת של השכרה לצד ג' ואופציה לרכישה על ידי צד ג', רכש צד ג' (להלן: "הרוכש") את זכויות המנוח במחסן תמורת סך 42,500 דולר, כאשר המנוח נושא בתשלום מס השבח.

13.     על יסוד נתונים אלו טען המנוח כי נגרם לו נזק ישיר בסכום של 19,000 דולר לפחות המגלם את ההפרש בין התמורה הצפויה מן התובע (61,500 דולר) ובין התמורה שקיבל מן הרוכש (42,500 דולר).