פסק-דין בתיק א 66445/03

בפני תביעה כספית בסך של 13,351 ש"ח בגין הפרת חוזה, אשר הוגשה בסדר דין מהיר.

ביום 12/12/02 התקשר התובע יחד עם אשתו ז"ל עם הנתבעים בחוזה מכר לפיו ירכוש מהנתבעים דירה בבת-ים (להלן: "הדירה") ויקבל את החזקה בה ביום 01/07/03.

התובע טוען כי הוסכם בחוזה כי הנתבעים ימסרו לו את הדירה כשהיא ריקה מכל חפץ ופרט לפריטים הבאים: שני ארונות קיר,ארונות מטבח כפרי,כיריים גז,מזגן מיני מרכזי מסוג אלקטרה,דוד שמש/חשמל,דלת פלדלת, ג'קוזי, ריצוף הקרמיקה שבדירה ושירותים כפולים.

משקיבל את החזקה בדירה טוען התובע כי הנתבעים החליפו את הכיריים בכיריים ישנים וזולים. בניגוד למצג הנתבעים לפיו המטבח חדש התברר לו כי רק הדלתות חדשות, בתי המנורות הוסרו מהדירה, חוטי חשמל היו גלויים בצורה מסוכנת והנתבעים אף הסירו את המזוזות שהיו בדירה.

לחיזוק טענותיו צירף התובע חוות דעת מומחה מטעמו בגין הליקויים לעיל.

מנגד טענו הנתבעים כי מסרו לתובע את הדירה כולל הריהוט שצויין לעיל, הנתבעים טענו כי לא החליפו את הרהיטים וכי התובע קיבל דירה ראויה למגורים ומשופצת, ולכן גם חתם  על החוזה ובו סעיף שאומר שרכש את הדירה ללא תלונות ולשביעות רצונו.

הנתבעים טענו כי הסירו את גופי התאורה מכיוון שמדובר בגופים יקרים, לגבי הסרת המזוזות טענו כי נעשו על ידי אומן, הנתבעים הוסיפו כי השאירו קולט אדים למרות שלא התחייבו על כך.

דרישת התשלום בגין השיפוצים שעשו התובעים מהנתבעים חסרת תום לב.

דיון:

זכויות וחובות הצדדים במקרה שלפנינו נובעות מההסדר אליו הגיעו הצדדים ושצורף כנספח א' לתביעה ועל פיו יקבע גורלה של מחלוקת זו לכאן או לכאן לאור פרשנותו של הסכם זה.

סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "החוק") דן בפירוש של חוזה וזו לשונו:    

(א) "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

בפרשת מליליין (ראה: ע"א 4869/96 מליליין נגד The Harper Group ואח', פ"ד נב845) מסכם כבוד הנשיא ברק בקצרה את ההלכה לעניין דרכי פרשנות חוזה.

לדבריו מקום בו הדברים אמורים בטקסט בעל משמעויות לשוניות שונות, אזי "השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה (ראה ע"א 554/83 'אתא' חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' להלן:" פס"ד אתא"). מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים [ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים ואח', פד"י נא (1)3]. זהו 'אומד דעת הצדדים' [סעיף 25(א) לחוק]. זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים.

ואילו מקום בו אין לנו נתונים של ממש על אומד דעת הצדדים, "בנסיבות אלה, אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ  פד"י  מט (2) 265 בעמ' 313).

במהלך השנים נתפסה הוראה זו כמשקפת הליך פרשני דו שלבי, לפיו אין נדרשים לפירוש על פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו. כך, מצא עצמו הפרשן בוחן בדקדקנות את נוסח החוזה ולשונו, ורק אם אותה "בחינה פנימית" של החוזה לא הובילה למסקנות חד משמעיות, פנה הפרשן ל"בחינה החיצונית" של הרקע, התכלית ומטרות החוזה.

התורה הפרשנית כיום גורסת, כי על הפרשן להיחשף לכל המקורות העומדים לרשותו על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים.

לדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו, נוכח נסיבות העניין.

וכבר ראינו בפס"ד אתא: